קואליציה של לא פחות משמונה ארגונים נתנו את חסותם לכנס 'קולך': האגף לתרבות תורנית, אוניברסיטת בר-אילן, מדרשת הבנות של הקיבוץ הדתי, מוסדות 'אור-תורה, סטון', 'מרכז יעקב הרצוג', 'מתן', 'פלך', ואחרון, אחרון זה שעומד במרכז כולם - פורום נשים דתיות 'קולך'. תמיכתם החומרית המשמעותית של המוסדות השונים ודאי שהיא חשובה, וספק אם ניתן היה להרים את המשימה, לפחות בצורה כל כך מוצלחת, בלעדי השתתפותם זו. אבל מה שחשוב אפילו יותר מזה, הינה יצירת חזית ציבורית רחבה המכירה בחשיבותם של הנושאים שהתלבנו בכנס. כי יש לדעת: רק התארגנות רחבה יש לה משקל ציבורי; ורק משקל ציבורי יש בו להכין את האקלים החברתי; ורק אקלים חברתי אוהד מאפשר את ההבשלה של השינויים בנורמות החברתיות ובסדרי המוסדות של החברה שאנו שואפים לחולל אותם. על כן חשוב כל כך, גם כאשר לא מסכימים בפרטים שונים, להסתופף תחת מטרייה משותפת כדי לקדם את העיקר. אכן, השיתוף הרחב של ארגונים, הוא אחד מסממניו הבולטים החשובים של הכנס האחרון. ואדגיש: אין כל צורך להסכים בכל דבר, ומן הסתם ישנן נקודות אי הסכמה בין הארגונים - מה שחשוב הוא להטות שכם, גם מתוך התנגדות, ואפילו התנגדות נחרצת, לנקודה זו או אחרת. זה כמו בחיי משפחה המתפקדת בהצלחה - לא מסכימים בכל דבר. אבל כן מסכימים שלא להסכים כדי לקדם את העיקר.
בכנס הקודם היו הרבה מעבר למצופה. אז הגיעו כשבע-מאות נשים ששיקפו את הרובד המשכיל ה'לא מהפכני' - עצמה ובשרה של הציבוריות הדתית המודרנית. הפעם הגיע המספר לכאלף וארבע-מאות! ולא רק שחזרו שוב אלה שהיו בכנס הראשון, אלא למרות שעברו שנתיים מאז, התרשמתי שגיל המשתתפות ירד, או ליתר דיוק, נוסף לשכבה הסוציו-חברתית שהיוותה את עיקר מניינה ובניינה של הכנס הראשון, אחוז הרבה יותר גדול של נשים ששפת האם שלהן אינה אנגלית, וכן בנות בגיל ה'על-תיכון', ומרשים במיוחד אותן הנשים שנזקקו לשירותי ה'שמרטפיות'... והיו גם גברים לא מעטים בקהל. כנראה שהנושאים שנידונו הם באמת אקטואלים היום בארץ-ישראל.
המרצים במליאות הקיפו מגוון האספקטים המרכזיים שעומדים היום במרכז: אישה ומשפחתיות - בין מסורת לתמורה, הלכה משפט והאישה היהודית, הקול הלא נשמע - אישה במצוקה, ולבסוף: חינוך לקראת עידן שוויוני. מספר המרצים הכולל, בכנס כולו, הגיע למאה עשרים וחמשה, כאשר כמובן רובם הרצו בסדנאות מקבילות. אציין כמה מן הנושאים לדוגמה, בלי כל סדר: חינוך בנות בעידן דו-תרבותי, חינוך הבנות בקהילה היהודית בבגדד, הסכם קדם נישואין -- הסבר, שיח נשים דתיות וחילוניות על הקול הנשי במקורות יהודיים, טב למיטב טן דו מלמיתב ארמלו - האמנם?, על הקול הדתי המזרחי ומקומו ב'קולך', נשים אורתודוקסיות כמחברות תפילות לכלל ישראל, 'והיא שופטת את ישראל' - נשים בדיני ממונות, ועוד ועוד.

בנוסף על ההרצאות, הסימפוזיונים, והמליאות, הייתה תערוכת צילומים מתוך 'עזרות הנשים' בבתי כנסת שונים, שהכותרת שלה: 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן', הוכיחה שוב כי תמונה טובה, טובה מאלף מלים. ובערב הראשון הוקרן סרט דוקומנטרי בן ארבעים דקות בשם: 'שעשני אישה'. הסרט מתעד את המהפכה הדתית העוברת על האישה הדתית-לאומית, בתחומי לימוד תורה, תפילה, והנהגה ציבורית - מתוך עמדה מורכבת, ולאחריו התקיים דיון. תקוותי כי יוקרן הסרט ויתקיים דיון בעוד מקומות רבים.
מטרות הכנס היו ללבן נושאים ברמה אקדמית, לחשוב ביחד, להחליף דעות והתרשמויות, ומה שחשוב לא פחות, ליצור 'נוכחות' בתוך הציבוריות הדתית. לא הוסקו מסקנות בכנס, אם כי עצם הנושאים שעלו לדיון והאופן שבו נידונו, נתנו את הטון. אולי המאפיין החשוב ביותר של הטון הזה, היה נכונותם של אנשים להאזין זה לזו, וזו לזה.
אחד ההבדלים הבולטים בין כנס 'קולך' של פורום נשים דתיות, לבין כנסים פמיניסטיים אחרים שהשתתפתי בהם, היה שלכל אורך הכנס, למעט אולי בכמה סדנאות בודדות, שררה אווירה של היעדר התנצחות בין רבנים ונשים. האווירה הייתה אווירה של דיון משותף בקשר לבעיות שמוסכם על כולם שהן בעיות, וכן חיפוש אחר התפתחויות אפשריות בעתיד. הנשים ברובן המכריע היו משכילות דיין להבין את הדרך ההלכתית לפתרון בעיות, ולכבד אותה כנקודת המוצא לכל דיון בסוגיה הלכתית. מאידך, כפי שמעידים דבריה של אחת המשתתפות שהעירה לי בהתפעלות: זו הפעם הראשונה ששמעתי רבנים מדברים לציבור שרובו המכריע נשים, בלי להתייחס אליהן מתוך גישה פטרונית. הרבנים לא דיברו 'אלינו' אלא 'אתנו'. הם העמידו את המורכבות של הבעיות תוך ביסוס דבריהם במקורות חז"ל. היה לדעתי גם משנה חשיבות בדבריהם של הרבנים בכנס, שלא נמנעו מלהביע את דעתם הלא תמיד לגמרי שגרתית, קבל עם ועדה.
עם הפנים לעתיד: נושאים שעד לפני זמן לא רב נשים רבות טרם ראו בהם יעד ריאלי, ואף יעד שיש לשאוף אליו הפכו לנחלת הכלל. בשיחות עם נשים בעת הכנס הראשון, שמעתי רבות מהן מסתייגות מנושאים שונים שהועלו בו. לא שבאמת לא הסכימו, אלא שלא רצו שיחשבו אותן כמהפכניות. רבים מן הנושאים הללו בינתיים התקבלו בציבור הרחב, ופסקו מלהיות מהפכניים.
בינתיים התקדמנו כברת דרך. בגדול, ההבדל בין הכנס הראשון והשני אינו מתבטא באילו נושאים עלו לדיון. ההבדל הבולט הוא בצורת הטיפול בנושאים הללו. עד לפני כמה שנים הלהט התרכז על הצורך להעמיד לעיני הציבור את נושא מעמד האישה בכלל: בחברה הדתית, בבית הדין, לימוד תורה שבעל-פה לנשים, זכותן של נשים לערוך קריאת המגילה בפורים, וכל הסוגיות הקשורות בצורה זו או אחרת ב'תפילות נשים' בראש חודש ובזמנים אחרים, וכדומה.
הרגשתי היסט בדגש בכיוון של הדיונים, מעצם הדרישה לטפל בנושא זה או אחר, לעבר מהות - מן ה'מה' ל'כיצד'. אולי השינוי הבולט ביותר בכנס הזה הוא שעיקר הכובד עבר מן הדיון באפשרות או בצורך של דבר זה או אחר, לשאלה כיצד לנווט בדרך האופטימלית באותו נושא, ב'מציאות של היום'.  בדרך הטבע של כל שינוי חברתי גדול, מתעוררות בעיות שלא שיערו אותם. לדעתי אחד האתגרים החשובים שיש להתרכז עליהם בזמן שבין הכנס הזה לכנס הבא הוא לחפש את הדרכים האופטימליות ליישם את ההישגים, כך שיביאו להתרעננות ולא למשבר. האתגר הוא אפוא להתחיל להתעמק ב'איך', ב'כיצד' ולא רק ב'מה'.
בכנס הזה היו כבר דיונים על כיצד פועלים השינויים במעמד האישה על המרקם החברתי. דומני שבנוסף להמשך המאבקים על נושאים מנושאים שונים, עודנו חייבים לחפש דרכים לפריצה קדימה בקשר אליהם, הגיע הזמן שנפנה לבדיקה מעמיקה של ההשפעות החברתיות של השינויים שחלו בזמן האחרון במעמד האישה בחברה שלנו. מתוך רמת ההרצאות בהרבה מן הסדנאות, וגם במחקרים שעורך 'המרכז לחקר האישה ביהדות' של אוניברסיטת בר-אילן, הוכח שקיימת קבוצה נרחבת של נשים שיש להן גם הכלים העיוניים, וגם העניין, לחקור בנושאים הללו. נקווה שבכנס הבא אי"ה כבר נשמע את פירות המחקרים, ואפילו נראה תחילת יישום מסקנותיהם בשטח.
כי זאת לדעת, חייבים למנוע את סכנת 'החזרה לאחור', את הניסיון מצד הגורמים השמרניים בחברה 'להחזיר את הנשים למקומן הטבעי', משום אי אלו תופעות שליליות הנלוות לכל שינוי חברתי רב ממדים. עלינו לתת את הדעת לטיפול נאות בבעיות המתעוררות, ליישום אופטימלי בשטח. הדברים חשובים לעצמם, אבל יש גם לזכור ששמירת הישגים במעמד האישה אינו דבר המובן מאליו. די להסתכל על הקורות את הנשים באירן ובקורדיסטן כדי לדעת שכל הישג, כמו כל גידול, זקוק לטיפוח ולדאגה תמידית.
לבסוף, ניתן לומר שהנושא המרכזי שעבר כחוט השני דרך כמה וכמה סדנאות ומליאות בכנס הוא חלומן של נשים לתפוש מקום ראוי בהנהגה הרוחנית הדתית. דובר על ההעצמה שבאה דרך לימוד תורה במדרשות, והושמעה גם הרצאה על האפשרות התיאורטית של 'הסמכה' לנשים. וגם דובר על כך שיתכן מאוד, שלא התואר, שהיסטורית הוא רק מימי הביניים, עיקר, אלא העניין עצמו: שבגופים של הנהלה רוחנית, נשים בעלות הכישורים המתאימים, לא תמצאנה את עצמן 'בחוץ' משום שהן נשים. כשם שזכות בחירה שימש מפתח להתקדמות בשאר הנושאים הקשורים למעמד האישה בארצות המערב, כך לימוד תורה ברמה גבוהה הנו התנאי המוקדם למנהיגות רוחנית אצלנו. אבל יודגש: זה תנאי מוקדם, אבל זה איננו תנאי מספיק. בלי הכישורים של אישיות, יוזמה, תקיפות ומסירות נפש, אין מנהיג ואין הנהגה. ואידך, זיל גמור.