רציתי, אכן, גם לדבר, אבל לשים דגש על אלו הדברים אשר קיימים מעבר למילים לדבר על תחושותי המלוות אותי בכנס שבודאי הן תחושותיהם של רבים.

והתחושה - דאגה גדולה!
ומה על הקולות המושתקים, המואלמים, הנאלצים, אולי בשל קולניותינו, לשקוע עוד יותר?
ותחושה נוספת - האם יש אור בקצה המנהרה? האם נגיע לשם בקרוב?

- עלו בכנס נושאים מרכזיים בחשיבותם, לנו כבני אדם, כיהודים, כאוהבי תורה וכנשים,
והתחושה - שליחות גדולה
אך האם נשכיל להיבנות מכנס זה? האם נדע לא רק איך ללמוד וללמד אלא גם איך לשמור ולעשות?

- שמענו מחלוקות שמענו ביקורת - מה היא בכלל תנועה פמיניסטית דתית? היש לה מקום כיום?
שמענו קולות הקוראים ליתר ראדיקליות בצד מגמה של הליכה צעד אחר צעד
במקום שאחת רוותה נחת, אחרת - ממש כעסה!
אחת שכלל לא די לה, ואחרת שהרגישה שעברנו את הגבול
ותחושתי - שזמנו של הארגון הגיע להכיל בתוכו את הריבוי, את הקולות, וגם את הויכוח, לבנות דיאלוג איכותי שממנו תיבנה עשייתנו.

- זכינו והיה זה הכנס הגדול ביותר של קולך
זכינו ורבו בו הפנים החדשות ליד פנים מוכרות וותיקות
ראינו פני צעירות רבות
וראינו הדר פניהן של זקנות
זכות גדולה זכינו לה ביומים אלו!
ותחושתי האופטימית ובעצם תפילתי היא
שיצאו מכאן כוחות גדולים להמשך בניה ועשיה לאורם וברוחם של דברים אלו!

על מה אי אפשר לדבר?
מילים לא יספיקו לבטא את השמחה והנהרה ותחושת הטוב שניבטה מפני כל הבאים לכנס...
מילים לא יספיקו לבטא את התודות הרבות לכל מי שעסקו בו ובהכנתו, כל אלו שתרמו לו בדרכם...
מילים לא יספיקו לבטא את תחושת האחווה הגדולה!

בכנס הראשון אמרה לי חברה שהחויה הגדולה ביותר היא התחושה ש"שוב אני לא אהיה לבד", "יש עוד שחושבות כמוני".
החויה הגדולה בכנס זה היתה תחושה האחווה עם אחיות ואחים, רבות ורבים כל כך שפניהם כבר מוכרות, ביחד עם כל כך הרבה מצטרפים חדשים
כמאמר הפסוק, בשינוי המיגדרי המחייב: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחיות ואחים גם יחד".

ומעבר לכל אלו על מה אי אפשר לדבר?
כמאמר התפילה: "אילו פינו מלא שירה, ולשוננו רינה... אין אנחנו מספיקים..."
אין אנחנו מספיקים להודות לה' על שזיכנו להצליח במעשנו ולעשות כנס זה על אף הקשיים הגדולים כל כך שהיו בדרכנו.

אסיים את דברי בפרידה בברכה, בתפילה ובשיר:
בברכה - ברכת תודה על שבאתם וברכה לעשיה משותפת ברוכה בעתיד
בתפילה - שנמשיך בדרכנו ונזכה להצליח בנושאים הרבים כל כך שהעלינו על סדר היום הציבורי
ובשיר המבטא את קוצר השגתן של המילים - שירה של זלדה:
"מסוף העולם ועד סופו
נודדים שירים
של כל עם ולשון
...
אך יפה מכל השירים
הפרוכת הלבנה
שרקום עליה בחוט לבן:
לך דומיה תהלה"