על הדיאלקטיקה ביחסם של חז"ל לגרים

היחס החיובי של התורה לגירות ולגרים הוא חד משמעי. שלושים ושש פעמים התורה מצווה אותנו על התייחסות חיובית לגר, יותר מכל מצווה אחרת. ואולם, בניגוד לעמדה ברורה זו, קריאת המקורות התלמודיים מעלה שתי עמדות קוטביות כלפי הגיור: חיוב מובהק אל מול גינוי מובהק. כיצד ניתן להסביר זאת?

2009-05-21

מעמד הר סיני נתפס על ידי חז"ל כטקס הגיור הפומבי של העם. חכמי ההלכה ובעלי האגדה מאוחדים בדעתם כי במעמד זה עבר העם גיור כהלכה: מילה, טבילה והעלאת קורבן וכמובן - קבלת עול מצוות. מעמד הר סיני היה אקט של גיור  קולקטיבי, ואילו גיורה של רות, שהוא מוקד המגילה הנושאת את שמה, מסופר מידי שנה בחג השבועות ומציין את גיורו של הפרט. חג מתן תורה מציין הן את גיור הכלל, והן את גיור הפרט, גיורה של רות הסבתא רבא של דוד המלך, שהינה אם הטפוס של גר הצדק. למעשה, תכני חג השבועות מביעים את ההוקרה ההלכתית והלאומית לגרים ולגיור.

היחס החיובי של התורה לגירות ולגרים הוא חד משמעי. שלושים ושש פעמים התורה מצווה אותנו על התייחסות חיובית לגר, יותר מכל מצווה אחרת. ואולם, בניגוד לעמדה ברורה זו, קריאת המקורות התלמודיים מעלה שתי עמדות קוטביות כלפי הגיור: חיוב מובהק אל מול גינוי מובהק. כיצד ניתן להסביר זאת? מאחר שבחינת הרקע ההיסטורי שהוליד גישות כל כך מנוגדות אצל חז"ל לא מניבה הסברים מוצקים, אנסה להציע הסברים אחרים מתוך קריאת הטקסטים שעוסקים בגיור.

חז"ל כמחייבי גיור: אברהם אבינו נחשב, כידוע, לאבי כל הגרים, והמדרש לפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" גורס כי אברהם גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים והמגיירים נחשבו כאילו הם יצרו את הגרים. במדרש אחר שמתחיל במילים "חביבין גרים" מסופר כי אברהם נימול רק בהגיעו לגיל 99, כדי לאפשר לכל מי שחפץ להתגייר לעשות כן, ללא כל הגבלת גיל. על פי מדרש זה, הקב"ה העדיף שאברהם אבינו יהיה ערל כל אותו זמן ובלבד שלא תינעל דלת בפני גרים פוטנציאלים. מדרש מפורסם אחר קובע: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים."       

מדרש אחר המובא בגמרא בסנהדרין מזכיר את המלך מנשה שסבר שחלק מפסוקי התורה היו חסרי משמעות ולעג להם, למשל: "ואחות לוטן תמנע" "ותמנע היא פילגש לאליפז". הגמרא גוערת במנשה על דבריו אלה, אך בהמשך היא גם חוזרת ומעלה את שאלתו של המלך מנשה בגין משמעותם של פסוקים אלה. המדרש משיב על כך בספרו כי  תמנע היתה צדקת שרצתה להתגייר והיא פנתה לשם כך אל שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב ובקשה מהם כי יגירוה. ואולם, האבות דחו את בקשתה. תמנע נפגעה מכך ונישאה לאליפז. אחד מצאצאיהם של תמנע ואליפז היה עמלק הידוע ברשעותו. המדרש מקשה ושואל: מדוע מזיווג זה יצא עמלק הרשע? והוא משיב: על שדחוה ולא גיירוה. סיפור מופלא זה שמבקר קשות את שלושת האבות בשל סירובם לגייר את תמנע מציג את עמדתם החיובית של חז"ל לגיור.

בעוד שמתמנע שהיתה צדקת נולד רשע, מרות שהיתה מואבית נולד צדיק. גם מדרשים אחרים עוסקים בצאצאיהם הצדיקים של רשעים שהתגיירו, כגון צאצאי המן ונבוכדנאצר. מסיפורים אלה עולה כי צאצאיהם של רשעים שהתגיירו היו לדמויות חיוביות, ואילו צאצא של צדקת שסרבו לגיירה היה לרשע האולטימטיבי - עמלק.

חז"ל כמגני גיור: בצד אמירות אלה ואחרות בזכות הגיור ובזכות צדקתם של הגרים, יש במקורותינו דברים קשים ביותר כנגד גרים. לדוגמא: "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים". וכן:  "הגרים... מעכבין את המשיח". האמירה המפורסמת ביותר כנגד גרים היא, ככל הנראה, זו של רב חלבו: "קשים גרים לישראל כספחת" (נגע העור). ואולם, תלמידו המובהק של רב חלבו, רבי ברכיה, גורס שלא מדובר כאן במחלת עור. המלה ספחת מפורשת על ידיו על פי הפסוק בישעיהו "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", וכן על פי הפסוק בשמואל א' בו נאמר: "ספחני אל אחת הכהונות".  מדברים אלה עולה כי הגרים אינם כנגעי העור, אלא הם ייספחו לכוהנים בעתיד, לאחר שבנותיהם יישאו את בני הכהנים, וכך יידבקו בהם ואפילו ישרתו במקדש. 

לכאורה, עבור יהודים שמאמינים שהדת היהודית היא הדת הראוייה, קבלת גרים היתה אמורה להיות אקט משמח, שהרי עוד אנשים רואים כמותם את האור ומצטרפים אליהם. דבריה של רות לנעמי: "כי אל אשר תלכי אלך וכאשר תליני אלין עמך עמי ואלוקיך אלוקי" וכן דברי הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף  איש יהודי לאמור נלכה עמכם כי שמענו אלוקים עמכם" היו אמורים להיות מודל לחיקוי לכל מי שמבקש להצטרף לעם היהודי. אם כן, כיצד נסביר את הדעות השליליות כלפי הגרים?

מבט מעמיק לתוכנו מראה כי אמנם עמוק בקרבנו מצוי יחס כפול ומקוטב כלפי הגר. אסביר. גר שעבר תהליך של גיור כבוגר, עבר ללא כל ספק, תהליך ארוך ומכאיב  שכלל את  דחיית דתו "הישנה" ובחירת דתו ה"חדשה". לעומתו, יהודי מלידה פטור מלעבור תהליך סבוך זה. לרוב היהודי מלידה ממעט לחשוב על זהותו הדתית ומקבל באופן טבעי את האמונה בדבר היותו שייך לעם הנבחר. אי לכך, המפגש עם הגר עלול לעורר בו שאלות שלא שאל את עצמו קודם לכן:  מה הבסיס האידיאולוגי ליהדותי? לו הייתי גוי האם הייתי בוחר ביהדות? האם יהדותי מבוססת על אמונה ומחשבה, או האם אני מקיים את דתי כמצוות אנשים מלומדה? אמנם, הגר לא מטיח  בפני היהודי את השאלות האלה, אך המפגש עימו מעורר אותן ועמן עולות גם ספיקות רדומות לגבי האמונה הדתית של היהודי מלידה. ספיקות רדומות אלה מעוררות אצלו אי נחת שמוליד יחס מקוטב לגר.

הרהורים דומים מתעוררים בלב המאמין היהודי גם לנוכח חג מתן תורה, חג שבו על פי המדרש חזר הקב"ה על פיתחי העמים והציע להם את התורה. על פי המדרש היה זה העם היהודי שבחר בתורה. לצד מדרש זה מצוי גם מדרש שגורס את ההיפך, דהיינו, שבזמן מתן תורה הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית וחייב אותנו לקבלה.  על פי מדרש זה העם היהודי לא קבל את התורה מבחירה חופשית, אלא הוא נאנס לעשות כן. והרי "אונס רחמנא פטרי", דהיינו, הנאנס פטור מלקיים התחייבותו. היתכן? חז"ל  פתרו דילמה זו בקלות. במגילת אסתר נאמר: "היהודים קיימו וקבלו עליהם". מכאן שקבלת עול מצוות לא התקיימה במעמד הר סיני, אלא בימי מרדכי ואסתר. הניגוד בין המדרשים מעלה את השאלות שמתעוררות כתוצאה ממפגש עם הגר ובראשן את השאלה הנוקבת: האמנם קיבלנו עלינו עול תורה ומצוות מבחירה? גם שאלה מטרידה זו מביאה להסתייגות מהגר.

קפדנותו של הגר בקיום המצוות הינה גורם נוסף שמביא לרתיעתנו מהגר. גרים נוהגים לדקדק ביותר בקיום מצוות, או בשל אדיקותם הדתית, או בשל מיעוט ידיעותיהם. כידוע, רק למדן מסוגל לקבוע מה היא קולא. חכמי התלמוד היו מודעים לתופעה זו והלכה מיוחדת נקבעה בשל כך. במסכת פסחים בדיון אודות חבורה שאוכלת יחדיו את קורבן הפסח נאמר: "אמר רב יעקב, אמר רבי יוחנן, אין עושים חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול." דקדקנות זו בקיום המצוות היא גם ההסבר של אחד מבעלי התוספות לאמירה שהזכרנו לעיל, "קשים גרים לישראל כספחת". בשל מדרגתם הדתית הגבוהה של הגרים יהודים רגילים נראים לעומתם כחוטאים לפני ה'. דקדקנות זו של הגרים בקיום מצוות נובעת מתופעה פסיכולוגית וחברתית ידועה - הרצון העז להתקבל בחברה חדשה על ידי מי שזה מקרוב בא.  כדוגמה בולטת לכך אביא את יהודי גרמניה לאחר קבלת האמנציפציה. כידוע, הם התנהגו כ'יותר גרמנים מהגרמנים' והתנהגות זו לא חיבבה אותם על שכניהם, אלא להיפך, גרמה לדחייתם.

הרתיעה מהגר נובעת גם מהרתיעה המובנית של היהודי מהגוי. רתיעה זו שהיתה מכוונת בתחילה כנגד עובדי אלילים התפשטה כלפי כל הגויים. על עוינות עמוקה זו נוכל ללמוד, למשל,  מרשימת האמירות המצוייה בתלמוד שנאסר עלינו לאומרם לגר. מנוסח האיסור אנו לומדים על רגשותיו הסמויים של היהודי: "פה שאכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?!"  אמירה זו מעידה היטב על סלידת היהודי מהגר שנולד כגוי.

סיבה נוספת ליחס השלילי כלפי הגר נובעת ככל הנראה מהחשש שלאחר שתחלוף תקופת האופוריה שלו מדתו החדשה, הוא יתרחק ממנה. חשש זה שהגר יחזור לסורו נידונה בתלמוד מספר פעמים.  גם יוספוס פלביוס העיד בכתביו על גרים שעזבו את יהדותם וחזרו לדתם המקורית. חשש זה הובע על ידי רב חייא במילים: "אל תאמין בגר עד כ"ד דורות שהוא תופס שיאורו [סורו]".

עד עתה התייחסתי בעיקר ליחסו של היהודי מלידה לגר. כדי להיטיב להבין את יחסו של הגר למפגש עם עמו החדש, ברצוני להרחיב את היריעה ולדון ברגשותיו של אדם שמנסה להצטרף לקבוצה חברתית חדשה. מהמפגש של הגר עם בני העם היהודי מתברר לו שהעם הנבחר אינו אלא קבוצת אנשים רגילים שאינם מתעלים ליעדם הנבחר. בעקבות המפגש הגר חווה הלם. הלם מעין זה חווה גם יהודי דתי תמים שמגיע לארץ לראשונה ונתקל באופייה החילוני של המדינה, או אידיאליסט שרוצה להצטרף לקיבוץ בעידן של טרום הפרטה ונתקל בחברה הקיבוצית על כל עיוותיה. האכזבה והביקורת שיחוש הגר, כמו שיחושו המבקר שמתאכזב מהארץ או האידיאליסט שמתאכזב מהקבוץ, יכאיבו לא רק לגר, אלא גם למבוקרים על ידיו. מי אוהב לקבל ביקורת?

ולשיטה אחרונה - האם ניתן לקבוע מה היתה עמדתם המועדפת של החכמים כלפי הגרים, האם חשו דחייה או קירוב? נראה לי שהתשובה לשאלה זו מצוייה בנוסח בו מוזכרים הגרים בתפילת שמונה עשרה: "על הצדיקים ועל החסידים...   ועל גרי הצדק..." . מנייתם של גרי הצדק לצד הצדיקים והחסידים מוכיחה את יחסם החיובי של חז"ל לגרים.  

פרופ' שמואל שילה, ראש מכללת הרצוג, גוש- עציון הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ירושלים