שבועות, קציר וביכורים

חג השבועות קורא לנו לקשב גדול למתרחש סביבנו, ולשמחה אשר משלבת ומשתלבת עם כל מי שנזקק לכך.  חג השבועות קורא לנו לצאת עם מחויבות גדולה - לא רק למלא את סיפוקנו אלא לפעול בתוך החברה.  אנו בקולך, שומעות את הקריאה הגדולה הזאת, ונענות לאתגר הגדול הזה.

חג השבועות נזכר בתורה בשלושה שמות: שבועות, חג הקציר  וחג הביכורים. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה (שמות כג, טז וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים (שמות לד, כב) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'...

וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג, טו-כא) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: (במדבר כח, כו) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (דברים טז ט-יא)

חג השבועות הוא ראשיתו של תהליך - הבאת הביכורים מכל הפרי הנאסף, אשר יימשך עד לחג הסוכות, כפי שנאמר במשנה: "מעצרת ועד החג - מביא וקורא", מביא את ביכוריו וקורא את מקרא הביכורים.  חג השבועות הוא גם שיאו של תהליך. לאחר ספירה של שבעה שבועות "מהחל חרמש בקמה", מגיע שיאה של העונה החקלאית ואז אנו מצווים לחגוג. ואופיו של החג שונה מהמהלך הטבעי -

בעיצומו של קציר החטים, כאשר ביכורי עבודתו ומעשיו לפניו, נקרא והאדם לעצור ולקרוא מקרא קדש! דווקא ביום בו מתאווה האדם לאכול מיגיע כפיו, מתבואתו אותה זה עתה קצר, עליו להביא את מנחתו לה'.

בשיא העשיה - "כל מלאכת עבודה לא תעשו". בשיא השמחה על ההישג האישי - עליך לחלקו את שמחתך עם כל "הלא שמחים", אלו שלא הגיעו להישגים כאלה כי אין ביכולתם. בשיא הצלחת הבית - העסק החקלאי הפרטי, האדם מצווה לחוג הרחק מביתו, במקום אשר יבחר ה'. ואת ביטויה של ההצלחה, הביכורים - על האדם להביא למקדש ולא לעצמו.

נקודת העצירה הזאת קוראת להתבוננות עמוקה. נוצרת תנועה נפשית המנוגדת להתפרצות הרגשות הטבעית. הרגש הטבעי מושך את האדם להרבות בעשייה המצליחה סוף סוף, לשמוח בהישגיו, עולות בו תחושות של סיפוק והנאה ועמן הרצון לכנוס את כל השמחה הגדולה אל ביתו ומשפחתו. והתורה מנחה אותנו לתנועה אחרת: לעצור את העשייה, לצאת אל הציבוריות הגדולה והמשתפת, לחלוק את שלו עם מי שאין לו, להקריב את הגשמת משאלותיו אל בית ה', ולשמוח בשמחה חולקת ומשתפת.

אותה תנועה נפשית, נקודת העצירה, מתוארת באופן כל כך מרגש במסכת ביכורים בפרק ג: "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר... ואומר הרי אלו ביכורים" - בשיח התרגשותו ושמחתו, הוא מפריש ביכורים.

"כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד.... ולמשכים היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוקינו" - בשיא השמחה האישית, מקומו של האדם בתוך הציבור כולו.

וכשמגיעים לירושלים מעגלי השמחה מתרחב - לא רק אנשי מקומו, אלא כל אנשי ירושלים.

ודווקא שם - נדרש כל אחד לעמוד בפני עצמו. "אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו". וכל אחד אומר את מקרא הביכורים בפני עצמו, ומצהיר מחדש על זהותו הלאומית והרוחנית. אותן המילים, אולם כל אחד אומר אותן בפני עצמו. ההתרגשות העצורה, המכוונת והמודרכת אל העליה "אל בית ה' אלוקינו", מזכירה את ההתרגשות הדרוכה לקראת קבלת התורה, לקראת ההתייצבות לפני ה' למרגלות הר סיני. כל אחד צריך לקבל את התורה בפני עצמו, כפי שכל אחד מביא את ביכוריו שלו וקורא את הקריאה בפני עצמו, אולם תהליך הבאת הביכורים נעשה על ידי כולם כאחד. וכך גם במעמד הר סיני: "ויחן של ישראל נגד ההר" - בלב אחד כאיש אחד. בחג מתן תורה אנו עוסקים בעיקר בקבלתה - בשמיעה, בהאזנה, בלימוד ובהפנמה. אנחנו, כל אחד ואחת מאתנו, הופכים להיות מרכז ההתרחשות. עלינו לעצור בחג הזה, ולשאול את עצמנו: מה נביא משלנו? מה ניתן הלאה ממה שקיבלנו? מה מקומנו ומחויבותנו בתוך הציבור? לאן נוביל את ביכורינו?

חג השבועות שלנו איבד הרבה מטעמו הראשוני. מניחוחות הקציר, משמחת היוגב הזוכה ליבול, משמחת המביאים יבולם אל הגורן, ממחולות הבציר ושמחת היורד אל גנו ורואה אשכול שביכר, תאנה שהבשילה. הרבה מטעמים אלו אבדו לנו, אולם הקו הפנימי העמוק המקשר שמחה זו למתן תורה, תנועת הנפש הזאת, נותרה כאתגר גם לנו. חג השבועות קורא לנו לא להפוך את התורה לנחלתנו הפרטית.

חג השבועות קורא לנו לקשב גדול למתרחש סביבנו, ולשמחה אשר משלבת ומשתלבת עם כל מי שנזקק לכך.  חג השבועות קורא לנו לצאת עם מחויבות גדולה - לא רק למלא את סיפוקנו אלא לפעול בתוך החברה.  אנו בקולך, שומעות את הקריאה הגדולה הזאת, ונענות לאתגר הגדול הזה.

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה: (שה"ש ב, יד)