ועשה חיל באפרתה

"כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום ובני ביתם הם כולם... ואין שום הפרש כלל בינינו ובינם לכל דבר. ואל יהא ייחוסך קל בעיניך אם אנו מתייחסים לאברהם פלוני ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם".

2009-05-21

סוגית הגיור אינה יורדת מסדר היום הישראלי. דרך קבלתם והתערותם של הגרים בחברה הישראלית היא אחת הסוגיות והאתגרים החשובים ביותר שניצבים לפתחה של החברה הישראלית בכלל, והחברה הדתית בפרט.

במהלך התהליך המופלא של קיבוץ הגלויות, ובמסגרת העלייה הגדולה והברוכה, במיוחד זו שהגיעה אלינו בעשורים האחרונים ממדינות חבר העמים ומאתיופיה, הגיעו לארץ אלפי אנשים שהחליטו לקשור את גורלם בגורל העם היהודי, על אף שמנקודת מבט הלכתית אינם יהודים על פי ההלכה. רבים מהם התערו בארץ, הם וילדיהם דוברים את שפתה, לשון הקודש, משרתים בצה"ל ובמסגרות השירות הלאומי, חוגגים את חגינו, ושותפים מלאים עמנו לגורל, ליעד ולייעוד הגדול שניצבים בפנינו.

עוד לפני שנים, כאשר עלתה סוגיה זו על שולחנו של בית המשפט העליון, כתב השופט מנחם אלון  דברים חשובים בזכות קבלת הגרים והיחס אליהם: "כידוע מימים ימימה, אין האומה העברית "עושה נפשות" כדי לצרף בני לאומים אחרים לשורותיה. אך משנצטרף בן אומה אחרת לאומה העברית - הופך הוא להיות לאחד מבניה של אומה זו, לכל זכות ולכל חובה: "חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ" (במדבר, ט,יד); וכבר אמר הנביא ישעיהו: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמור, הבדל יבדילני ה' מעל עמו... כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיה, נו, ג-ז)". יחס זה מקבל ביטוי חשוב בתשובתו המפורמסת של הרמב"ם לעובדיה הגר, שנכתבה לפני כ-850 שנה. עובדיה הגר, ביטא בשאלתו מצוקה אמיתית של אדם שקשר את גורלו עם העם היהודי, אך בה בעת חש ניכור מסוים. מתוך כך, שאל האם יכול הוא לומר בתפילתו "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב", שהרי בן גרים הוא, ואינו מבני אברהם, יצחק ויעקב.

באומץ לב, ותוך פרשנות יצירתית של המקורות (שבאה לביטוי גם בהלכה שקבע הרמב"ם במשנה תורה ביחס למקרא ביכורים, בהסתמכו על התלמוד הירושלמי), משיבו הרמב"ם בחיוב, ומוסיף: "כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום ובני ביתם הם כולם... ואין שום הפרש כלל בינינו ובינם לכל דבר. ואל יהא ייחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם פלוני ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם" (שו"ת הרמב"ם מהדורת פריימן, סימן שסט).

בעת האחרונה, היה היחס לגרים כרוך ב"דיני נפשות" ממש, של אלפי גרי צדק. הם, בניהם ובנותיהם, וכל אשר להם. לאחר שקיימו מצוות "לך לך", עזבו את ארצם, מולדתם ובית אביהם, הצהירו - כרות המואביה, סבתא-רבה של דוד המלך - "עמך - עמי, ואלקיך - אלקי!", וקשרו את גורלם עם ארץ ישראל, מדינת ישראל והעם היושב בה. לאחר תהליך ארוך של לימודים, הצטרפו לעם ישראל כדת וכדין, תחת עינם הפקוחה של שלוחי מדינת ישראל, וקיבלו ממנה תעודה המכירה בתוקף גיורם. כעבור שנים ארוכות, לעתים כעבור 15 ו-20 שנה, גילו לתדהמתם שיש מי שמבקש לפקפק בכשרותם, ומבלי שיישמע קולם ועל בסיס ראייתי רעוע ביותר, מבקש הוא לפסול את יהדותם, תוך שהוא גורם לחילול השם ולפגיעה בכבודם ובשמם הטוב. אילו בסתם רשות היה מדובר, גם אז לא היינו רשאים להחשות, לנוכח העוול המוסרי, אי הצדק והחריגה הבוטה - הן מהוראות ההלכה, הן מהוראות הדין. אך משמדובר באנשים המדברים בשם תורת ישראל, יושבי על מדין האמורים לנַהֵג אורחותיהם על אדני ההלכה והמוסר, היושר והצדק, גדול הכאב - והעוול שבצדו - שבעתיים.

אחד התארים שנזכרים ב"תורתן של גרים" - מגילת רות, לא זכה לשימת הלב הראויה. הוא מופיע במגילה הקצרה פעמיים, ובהקשרים שונים. בתיאורו של בועז, נאמר עליו שהיה "איש חיל": "וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז" (ב, א).

ביטוי זה חוזר ונשנה בברכת כל העם והזקנים לבועז, לאחר שנשא לאישה את רות המואביה: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם".

מה טעם מדגישה המגילה הקצרצרה את היותו "איש חיל"? עיון במקרא מלמד שניתן להצביע על כמה פירושים למונח, המכוונים לרוב כלפי כוח פיזי, אך לעתים גם כלפי הון ועושר.

אכן, ברוב הופעותיו המרובות במקרא, מתייחד ומתייחס תואר זה לאנשי מלחמה, רבי כוח ומטילי אימה, שולפי חרבות ואוחזי מגן, המכים והורגים (ומכאן מקור הביטוי "חיילים" בימינו, לתיאור אנשי הצבא).

מהו אפוא מקומו של תואר רב עוז ותוקף זה, אצל בועז, ודווקא באחד הרגעים הרכים, הרגישים והאינטימיים בחייו של אדם, בעת שהוא נושא אישה? שמא, ביקשו לרמוז לנו, שהשימוש בתואר זה מבטא את ה"חיל"- העוז ואומץ הלב הדרוש לשם קבלת גרים לעם ישראל?

כאשר חושבים על מעשהו של בועז, מגלים כמה אומץ לב נדרש לו. בועז, שחז"ל זיהו אותו עם השופט אבצן, היה בוודאי איש נשוא פנים, שנמנה עם בני משפחות האצולה העשירות בבית לחם. למרות זאת, לא הדיר בועז את רות המואביה (שעל אבותיה נאמר "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' "), אלא להפך. הוא אוסף אותה אל ביתו, ומכניסה לתוך המשפחה.

וכמו מאליו מהדהד הפסוק שנאמר בבחירת הדיינים: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע". והוסיף הרמב"ם והדגיש שעל הדיין להיות בעל לב אמיץ, "להציל עשוק מיד עושקו".

 קבלת הגרים - דורשת חיל גדול, ואומץ לב. הכנסת הגר, ה"זר" והמוזר, הנוכרי, לתוככי המשפחה והקהילה אינה מלאכה קלה. אך דווקא בה מבחננו. וכמו שאמרו חכמים, שאין לך אדם שלגביו הזהירה תורה, חזור והזהר - בשלושים וששה מקומות! - כפי שהזהירה על הונאתו של גר, אם בדיבור, אם במעשה.

והוסיף עליהם הרמב"ם דברים היפים לחג מתן תורה: "שהתורה - לנו ולגרים, שנאמר 'הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם'. ודע כי אבותינו שיצאו ממצרים רובם עובדי עבודה זרה היו במצרים נתערבו בגויים ולמדו מעשיהם עד ששלח הקדוש ברוך הוא משה רבנו ע"ה רבן של כל הנביאים, והבדילנו מן העמים והכניסנו תחת כנפי השכינה לנו ולכל הגרים, ושם לכולנו חוקה אחת".


ד"ר אביעד הכהן הוא דיקאן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר, מכון ון ליר בירושלים