ויהי ביתך" - בית במגילת רות על פי פירמידת הצרכים של מאסלו"

מגילת רות עוסקת בצרכים שונים של הקיום האנושי ומעבירה לנו מסרים כיצד עלינו לבנות "בית", שיספק צרכים אלו. כמו בפירמידה של מאסלו, כששואפים למעלה, כשעולים דרגה אחר דרגה, כאשר לא מסתפקים רק בקיום העצמי - מבחינה פיזית ורוחנית כאחת -  בסופו של דבר מגיעים למימוש העצמי האמיתי והשלם.
 
אפילו הגג הפרוש על ראשינו אינו משלים את צביון הבית במלוא מושגו,
על חומו וחינו ורוך נשמתו,
אלא אם כן מרחפת בין כתליו שכינת  יושביו ולמשקופו דבוקה מזוזת המשפחה
אליעזר שטיינמן
 
המילה "בית" היא אחת מאותן מילים, שמשמעויותיהן והשלכותיהן רבות ורחבות מאשר תיאור החפץ הקונקרטי עצמו.
המילה "בית" מקפלת בתוכה גם המון משמעויות אישיות-סובייקטיביות - כל אחד וה"בית" שלו...

בתשובה לשאלה מהו "בית" עבורך, נקבל לבטח את התשובות: קורת גג, ביטחון פיזי ורוחני, חום, מרכז, סיפוק צרכים, משפחה, אהבה, דרך חיים. כל המשמעויות האלו מופיעות בפירמידת הצרכים של מאסלו.

ללא ידע רחב בפסיכולוגיה אלא רק על ידי הבנתי הפשוטה, אני רוצה להשתמש בתיאוריה הזו כדי למצוא את המשמעויות השונות של "בית" במגילת רות וללמוד עלינו ועל ביתנו מהן ולפיהן.

מאסלו היה פסיכולוג חברתי ממוצא יהודי. נולד ופעל בניו-יורק, נפטר ב-1970.

מאסלו טען כי קיימים צרכים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם ומניעים אותם. צרכים אלו מאורגנים בהיררכיה בצורת פירמידה.  העיקרון הוא כי בהינתן תנאים שווים, כל בני האדם שואפים בצורה אינסטנקטיבית להתקדם במעלה הפירמידה (המידע וההסברים "באדיבות" ויקיפדיה).

א. צורך של האדם להשתמש בכישורים הייחודיים לו  כדי להגיע למימוש היכולת האישית הטמונה בו.
ב. צורך בהערכה חברתית, במעמד, בכבוד מצד הסביבה
ג. צורך להיות מקובל, אוהב ונאהב
ד. צורך בתחושת בטחון, שגרה והגנה
ה. צרכים ביולוגיים כמו מזון, שינה וכ'ו


מבנה הפירמידה ממחיש ומדגיש כמה נקודות חשובות:

 

  • המעבר מרמה לרמה הוא מלמטה למעלה, אי אפשר לדלג על מדרגה. לא ניתן לעבור לרמה עליונה יותר של צורך, בלי סיפוק צרכים ברמה תחתונה יותר.
  • ככל שעולים בדרגות הפירמידה בא לידי ביטוי השוני בין האנשים: הבסיס הרחב ביותר - הצרכים הפיזיולוגיים - הוא זהה ואוניברסלי (כל האנשים זקוקים לאוכל וכו'). השלבים הבאים משתנים בהתאם לרקע חברתי ותרבותי, כאשר מימוש עצמי מוגדר בעיקר על ידי הפרט עצמו וזהו צורך אינדיוודואלי לחלוטין.
  • ככל שעולים בדרגות הפירמידה - יש פחות ופחות אנשים אשר השיגו את סיפוק הצורך. וכך: רוב האנשים מצליחים לספק את צורכי הקיום הבסיסי, אך רק מעטים מגיעים לרמה העליונה של מימוש עצמי.

לא מפתיע שסיפוק כל הצרכים הללו קשור ל"בית" במשמעויותיו השונות והרחבות. נכון שלא הכל נעשה ממש בתוך הבית, אך הבית הוא המרכז, הוא העוגן, הוא הבסיס.

צרכים פיזיולוגיים - מגיל קטן אנחנו קושרים בין הצרכים האלו והבית (איפה הכי טוב לישון?!).

ביטחון בקיום הפיזי - הבית נתפס כמקום הגנה, כחלק בסיסי הקובע ומקיים את שגרת יומנו, המקום בו אנחנו חשים הכי בטוחים...

השתייכות - מוקד ההשתייכות המשמעותי ביותר הוא המשפחה. גם מסגרות השתייכות במובן רחב יותר נתפסות כ"בית" (הקהילה, הלאום וכו'). בשלב הזה האדם לומד להכיר את עצמו ולגבש זהות עצמית, וברור כי לבית - על כל מובניו - יש השפעה רבה.

כבוד והערכה - מצד אחד, פנימי, הבסיס לתחושות אלו הוא בבית, במשפחה. מצד שני, חיצוני, הבית והמשפחה הם אחד הגורמים המשמעותיים למעמדנו ותפיסתנו בעיני הזולת.

מימוש עצמי - אין ספק שהוא קורה גם מחוץ לבית, אך בלעדי הבסיס הרחב שמספק הבית מי היה יכול לממש את עצמו. בנוסף לכך, לדעתי, הקמת בית ומשפחה, דאגה להמשכיות וחינוך הדור הבא מביאים לידי מימוש עצמי משמעותי.

ועכשיו, נגיע סוף-סוף למגילת רות, בניסיון להראות שסיפור המגילה עצמו ממחיש את "פירמידת הצרכים" ומרחיב את המשמעות והמסרים הטמונים בה, וכל זה, כמובן, תוך התייחסות ל"בית" במגילה...

המילה "בית" מופיעה כבר בפסוק הראשון של המגילה:

"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו".

"בית" ו"לחם" - שני מושגים מטאפוריים שמשמעותם כל כך רבה ורחבה! סיפור המגילה נפתח בעצם בחיפוש אחר סיפוק הצורך הבסיסי ביותר - הצורך לאכול ולהתקיים.

אלימלך ומשפחתו מוותרים בעצם על סיפוק כל הצרכים האחרים - ביטחון, שיגרה, השתייכות, כבוד ומעמד, וכנראה גם מימוש עצמי  (לפי המדרשים שאלימלך היה עשיר ורם מעלה) - כדי לפתור את בעיית הרעב.

לפי הסיפור עצמו, ובעיקר לפי מדרשי חז"ל משפחת אלימלך נענשת על כך, כי "בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלייך נפשי..." (תענית יא, ע"א).

סיפור מגילת רות מדגיש לנו שאל לו לאדם להסתגר בביתו ולדאוג אך ורק לצרכיו הקיומיים האישיים. על אחת כמה וכמה שאין זה ראוי לאדם שנושא תפקיד, ו/או שיש לו אפשרות לעזור לכלל...

אני חושבת שיש פה אמירה ערכית: לאדם אסור להסתפק במדרגה הבסיסית ביותר של סיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר של קיום עצמו בלבד. גם אם המצב מחייב התעסקות בצרכים הבסיסיים (כי יש רעב) - עצם זה שאתה דואג לכל השאר, כבר מעלה אותך מדרגה...

ומעניין לראות את משחק המילים: "בית לחם" מול "שדי מואב" (והרי אפשר היה לומר ארץ מואב או מואב סתם...) - בית מול שדה, קבוע ויציב מול זמני ורעוע...ולמרות שמשפחת אלימלך מצאה ככל הנראה במואב את ה"לחם", היא לא מצאה שם את הבית. יתרה מכך, עיקר הבית - המשפחה - נהרס כליל...ומתי נעמי חוזרת אל בית לחם?

"כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם".

על פי הפשט, נעמי חוזרת כאשר היא שומעת שנגמר הרעב, אבל יש כאן תוספת: "פקד ה' עמו" - אפשר לראות כאן ביטוי לאמונה, אשר מספקת ביטחון ושייכות לאומית ודתית. במצבה העגום נעמי זקוקה ליותר מאשר הקיום הביולוגי.

נעמי יוצאת חזרה לביתה עם שתי כלותיה, אך בדרך היא מנסה לשכנע אותן:

"לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ"

המושג "בית אב" מופיע לרוב במקרא ומשמעותו משפחה, שבט, עם.

המושג "בית אמה" (מופיע גם אצל רבקה שרצה לשם אחרי פגישתה עם העבד בבאר), מציין את מגורי הנשים, בתוך המשפחה הכללית.

נעמי מנסה לשכנע את כלותיה לשוב לביתן, כאשר היא מתייחסת, לדעתי, לרמה גבוהה יותר בפירמידת הצרכים - הרמה של ההגנה, הביטחון, השייכות, האהבה, שמקופלים במילה "בית אמא".

אחר כך נעמי גם מוסיפה: "יִתֵּן ה'  לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה  בֵּית אִישָׁהּ"

אפשר לראות כאן תקווה למדרגה גבוהה יותר, מעבר לחום ולחיבוק של אמא. נעמי מאחלת לכלותיה נישואין חדשים, אפשרות וסיכוי לשיפור המעמד והחזרת הכבוד...

אולם רות לא מסתפקת ברבדים האלה - בסיפוק הצרכים הבסיסיים יותר - היא שואפת למעלה ואומרת לנעמי:
"אַל תִּפְגְּעִי בִי  לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי"

רות לא בוחרת באפשרות הנוחה יותר של סיפוק הצרכים בדרך המוכרת והבטוחה. רות הולכת אל הלא-נודע מבחינה קיומית ובעיקר מבחינה חברתית. ברור לה שמעמדה בבית לחם לא יספק לה ביטחון, שייכות, זהות, ובטח שלא כבוד והערכה (גם ה"לינה" וה"עם" שהיא מזכירה קשורים יותר לקרבה הנפשית שבינה לבין נעמי, מאשר לסיפוק צרכים אלו).

רות שואפת גבוה יותר, ולדעתי אפשר לראות כאן כיוון לרובד הגבוה ביותר בפירמידה, הרובד של המימוש העצמי, בשני מובנים: הן זה שמבטא נאמנות, שפונה אל הזולת, בגילויי חסד ואכפתיות - "אל תפגעי בי לעזבך", והן זה שמבטא אמונה, את האמת והייעוד הפנימיים האישיים - "אלוקיך אלוקי...".

רות בוחרת באופן עצמאי, ומקריבה הרבה כדי ללכת בדרך שבה תביא לידי מיצוי מקסימלי את אישיותה ועוצמתה...

הפעם הבאה שבה מופיעה המילה "בית" במגילה (להוציא את שם המקום) היא בתשובת הנער הניצב על הקוצרים לשאלתו של בועז:

 

לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים  וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט..."

גם בפסוק זה יש ניגוד בין שדי מואב, משם שבו נעמי ורות, לבין הבית - אליו שבה רות לאחר שאספה מעט שבולים בשדה ובו היא יושבת...

מהו ה"בית" של רות עכשיו? הבית שבו מחכה לה נעמי. שתי הנשים הבודדות והמסכנות יצרו לעצמן בית, שהוא מעבר לסיפוק הצרכים הקיומיים, בניגוד (אולי) למה שהיה בשדי מואב. הבית בבית לחם מבוסס על נאמנות ואמונה - רות מביאה לנעמי הביתה שבולים ואילו נעמי דואגת לה להמשכיות....

עם זאת, עדיין אין כאן שייכות חברתית: "נערה מואבייה היא...". בהמשך המגילה אפשר למצוא עוד השוואה בין "בית" ו"שדה": המפגש הראשון והקרוב בין רות ובעז, כגבר ואישה, מתרחש בשדה אך הקשר האמיתי, המשמעותי, הטהור, מתרחש רק אחרי תהליך הגאולה הפורמלי, ואחרי שמקבל בעז את ברכתם של הזקנים והעם:

"יִתֵּן ה' אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל..."

הקשר הזוגי בין רות לבועז לא מתרחש בשדה - המקום הזמני, הלא יציב, הטבעי עד כדי פריצות, אלא בבית - סמל ליציבות, לקביעות, להגנה, לכבוד. בועז לא הופך את רות לאשתו בשדה, אלא מביא אותה לביתו - רק כך ורק שם הוא מעניק לה את כל המשמעויות הטמונות במילה "בית", כולל ברכת ה' והשראת שכינתו וקדושתו, אליהן שאפה רות כבר באומרה "אלוקיך אלוקי".

המילה "בית" היא מוטיב חוזר בברכת הזקנים והעם:

 

"יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.  וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה..."

מטרת זיווגם של רות ובועז היא לא רק מתוך אהבה ותשוקה וצרכים בסיסיים נוספים. מטרת זיווגם גבוהה ונעלה יותר - הקמת בית. הבית הזה מושווה לשני בתים אחרים: בית ישראל, שבנו רחל ולאה, ובית פרץ שבנתה תמר עם יהודה.

מדוע מוזכרים דווקא שני בתים אלו? מדגישה לנו המגילה כי גם הבתים הטובים ביותר, הנעלים ביותר, יכולים לבוא ממקום לא מושלם - יעקב שנשא לאישה שתי אחיות, תמר שגנבה במרמה זרע מיהודה חמה, וגם רות המואבייה (נצר לגילוי עריות בין לוט ובתו)...

למרות שה"ייחוס" לא תמיד מושלם, עוצמתו של ה"בית" שאנו בונים וחיים בתוכו, ויכולתו להמשיך ולהשפיע לדורות, קשורים בעיקר למה שנעשה בו, למהות שלו, למטרה שלו.כל אחד ואחת, מכל מקום, מכל נקודת התחלה, עם כל "ארגז כלים" ייחודי שעומד לרשותם - יכולים לבנות "בית", ולשאוף ולהצליח לעלות הלאה בפירמידה, עד לרבדים הגבוהים ביותר.

אפשר למצוא משמעות נוספת בהזכרת הנשים בברכה על הקמת הבית, וזאת בעת ההכנות להקמת הבית הרוחני של עם ישראל - קבלת התורה. לקראת מעמד הר סיני (שמות יט, ג) אומר הקב"ה למשה:

"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

 

רש"י מסביר מדוע קיים כאן לכאורה כפל לשון: "בית יעקב אלו הן הנשים".בעיני הקב"ה הן הגברים והן הנשים שותפים להקמת בית של תורה.

המשנה מרחיבה את תפקידן של הנשים בבית: "ביתו זו אשתו..." (יומא א, משנה א).

לא פלא, אם כן, כי בברכה על הקמת הבית החדש מופיעות דווקא רחל, לאה ותמר - כולן נשים שבזכות תושייתן, יוזמתן ועוצמתן הרוחנית נבנה, המשיך והתחזק הבית.

מגילת רות, עוסקת בצרכים שונים של הקיום האנושי ומעבירה לנו מסרים כיצד עלינו לבנות "בית", שיספק צרכים אלו.

לפי סוף המגילה אנחנו למדים שכל מטרתה הוא ללמד אותנו על שורשיו ומקורותיו של בית דוד.

מגילה, שייעודה ומטרתה הם הקמת בית כה מפואר וחשוב, מלמדת אותנו שאין להסתפק במשמעויותיו הבסיסיות והפיזיולוגיות בלבד של המושג "בית". עלינו לשאוף למעלה, למשמעויות נעלות יותר. אחת הדרכים שבהן אנו מעלים את מילוי הצרכים הבסיסיים לדרגה גבוהה ומשמעותית יותר היא חסד - מוטיב שמופיע רבות במגילה - דאגה ועזרה גם לצרכיו של הזולת. דרך נוספת היא להשרות את קדושת ה' גם בחיי ומעשי היום-היום הפשוטים והחומריים ביותר. וכך, כמו בפירמידה של מאסלו, כששואפים למעלה, כשעולים דרגה אחר דרגה, כאשר לא מסתפקים רק בקיום העצמי, מבחינה פיזית ורוחנית כאחת -  בסופו של דבר מגיעים למימוש העצמי האמיתי והשלם.

זהו, המקום אליו הגיעה רות, שהקימה את בית דוד וזכתה לכינוי "אמה של מלכות". זהו, לדעתי, המקום שאליו אנו צריכים לשאוף כאשר אנו בונים את ביתנו האישיותי, המשפחתי והלאומי. שירו של  אלי נצר מבטא את מהותו של הבית כמשכן הנשמה, ואת המימוש העצמי שטמון בבנייה, בקשר בין פנים וחוץ, בין מעלה וקדימה: