היחס החיובי של התורה לגירות ולגרים הוא חד משמעי. שלושים ושש פעמים התורה מצווה אותנו על התייחסות חיובית לגר, יותר מכל מצווה אחרת. ואולם, בניגוד לעמדה ברורה זו, קריאת המקורות התלמודיים מעלה שתי עמדות קוטביות כלפי הגיור: חיוב מובהק אל מול גינוי מובהק. כיצד ניתן להסביר זאת?