מחשבות אחרי כנס קולך העשירי

הילה אונא
  • השנה התקיים כנס "קולך" בבנייני האומה, וכנראה שלא סתם. השנה הרגשתי ש"קולך" הולכת ומתבססת כאחת מהאבנים שבונות את האומה. כן, אני מאמינה שהנינות והנינים שלי יספרו בגאווה בעבודות השורשים שסבתא-רבתא השתתפה בכנס העשירי של "קולך", ואפילו כתבה עליו באיזשהו דבר מוזר שנקרא אז "איגרת" ונשלח במייל! אבל עד העתיד הרחוק, נתמקד ב"בינה היתרה" וב"התבוננות הטובה" אשר בזכותן מוסיפה "קולך" עניין ובניין לעם היהודי.

    קרא/י עוד >>

    מתחתנים. בוחרים דרך שוויונית

    ד"ר רותי פויכטונגר
  • גבר ואשה נפגשים, טוב להם ביחד, הם רוצים להתחתן. החלטה משמחת וחשובה. יש המון הכנות לקראת החתונה – מקום, מוסיקה, אוכל, טבעת, צלם, בגדים, פרחים, רב. אבל האם מוצאים זמן לחשוב גם על המשמעות של הטקס? איזו זוגיות הוא מסמל ומייצר? ד"ר רותי פויכטונגר במחשבות על איך נישואין שוויונים.

    קרא/י עוד >>

    סיכום עיקרי הכנס

    פנינה גפן
  • יותר מאלפיים אשה ואיש פקדו את שני ימי כנס קולך, המספר הגדול ביותר של משתתפים עד כה, בכנסי קולך. מספר האנשים אינו היחיד שגדל - נוכחותן של נשים צעירות גדלה מאד, יותר גברים ויותר נשים מיש"ע ומן הפריפריה חברו לחברות הארגון הוותיקות.

    קרא/י עוד >>

    עו"ד יעל רוקמן

    Kolech Team
  • יעל רוקמן

    מנכ"לית קולך

    מכהנת בתפקיד מאז דצמבר 2015. כיהנה בין השנים 2014-15 בוועד המנהל של קולך. עורכת דין בעלת תואר ראשון במשפטים ופסיכולוגיה. פעילה שנים רבות בארגוני מסורבות הגט, ושותפה בהקמת מרכז צדק לנשים.

    קרא/י עוד >>

    עזרת גברים

    ד"ר רותי פויכטונגר
  • "אל מול עזרת גברים" היה שמו של מושב בכנס "קולך" השלישי, לפני 14 שנה. המושב עסק בהתגייסות האוטומטית של רבנים להגנה על רב שסרח. על מה התבססה אותה התגייסות? נראה כי הייתה זו אחוות לוחמים, שנלחמו את מלחמתה של תורה באותם בתי מדרש. ד"ר רותי פויכטונגר ועו"ד יעל רוקמן מדברות על עזרת הגברים של הרב לוינשטיין.

    קרא/י עוד >>

    קשר של אהבה

    Kolech Team
  • על פי רוב, כשאנשים נשאלים 'מהו הקשר הזוגי האידאלי בעיניך?', הם עונים: קשר של אהבה, חום, התרגשות ושמחה גדולה. כשאדם דתי חושב על נישואין ועל ברית זוגית, הוא צריך להוסיף גם את ממד האחריות. הרב דוד בן זזון על ההסכם לכבוד הדדי.

    קרא/י עוד >>

    רב תרבותיות והתדרדרות הזכות לשוויון

    עו"ד ניצן כספי-שילוני
  • האיזון החוקתי שקיים כיום המאפשר לפרטים בחברה שמרנית להגן על זכויותיהם נתון בסכנה אם הכנסת תקבל את נוסחו האחרון של הצעת חוק יסוד הלאום שהקואליציה מבקשת להעביר במושב הנוכחי. סעיף 8 להצעת החוק מורה כי מעתה מדינת ישראל תכיר בזכות חוקתית של כל אדם לשמר את תרבותו וזהותו. עו"ד ניצן כספי שילוני במאמר אודות הסעיף הבעיתי בחוק הלאום. 

    קרא/י עוד >>

    שטר בטחון למניעת עגינות - להורדה

    Kolech Team
  • שטר הבטחון למניעת עגינות הינו פתרון הלכתי של מתן הרשאה לגט המבקש להציע פתרון לבעיית העגינות, במצב בו הבעל אינו מסוגל לתת גט בעקבות מצבים שונים. השטר קיבל את ברכתם של אנשי ונשות הלכה וניתן לחתום עליו בפני שני עדים כשרים.

    קרא/י עוד >>

    תפילת נשים בציבור, או איך כמעט השתגעתי במוצ״ש האחרון

    Einat Barzilay
  • מה תעשה אישה שנוהגת להתפלל בכל יום, ולפתע  לא רק בית הכנסת אלא אפילו המרחב הציבורי מזכיר לה שהיא לא נספרת למניין? פרופסור פמלה לאופר יוקוליס כותבת לקולך על תפילה ואפליה בימי קורונה


    דבר אחד הוא לספור רק גברים למניין. דבר שונה לחלוטין הוא להגדיר בחוק שרק גברים רשאים להתפלל בציבור.

    כשראש הממשלה הודיע במוצאי השבת האחרונה שתותר תפילה במרחב הציבורי ללא יותר מעשרה אנשים, חשבתי שאני הולכת להשתגע. הייתי בהלם.

    מכיון שלפי ההלכה תפילה במניין מחייבת נוכחות של לפחות עשרה גברים, משמעות ההוראה הייתה שברגע שאשה תצטרף לתפילה היא תעבור על החוק. כיצד ייתכן שתפילת אישה בציבור תהיה עבירה?

    כשנתתי ביטוי לתדהמתי בשיחות עם חברים ועמיתים, קיבלתי תגובות שונות. "אל תדאגי, ממילא לא יאכפו את זה (תגובה זו שמעתי מאנשים שדרך כלל נזהרים מאד בציות לחוק). "חשוב לשמור על בריאות הציבור". נימוק נוסף נתלה בפלפול הלכתי: "נשים אינן מחויבות להתפלל במניין" (נכון, אבל זה לא משנה את הבעייתיות שבהוראה הזו, מה גם שגם לגבי גברים לא חלה חובה ואפילו קיים איסור תפילה במניין כשיש חשש, אפילו רחוק, של פיקוח נפש). ואחרון אחרון חביב: "היהדות ידועה בהפליית נשים. עליך להשלים עם זה. מדוע זה כל כך מפריע לך? ".

    לא השתכנעתי. הפליה דתית שהופכת לחלק מהחוק האזרחי, ודווקא בעידן כל כך לחוץ ומלחיץ, מצויה כבר מעבר לכוח הסיבולת שלי.

    כשאני מנסה להבין מדוע כאב לי הדבר כל כך, אני חושבת על היבט שלילי והיבט חיובי.

    בהיבט השלילי, ברחוב שלי, ממש מחוץ לשער, התקיים "מניין רחוב" עד שהמגבלות האחרונות אסרו כלל על תפילה במניין. כאישה, היציאה מהבית בשעות אלה הייתה בעיני כמין פלישה למרחב הקדוש של תפילה. 

    כמובן, איש לא היה מעז להעיר לי לו חלפתי על פני המתפללים בדרך למכונית או לריצה. אבל כאשה שומרת מצוות הרגשתי לא נעים בכל יציאה כזו מהבית בשעת התפילה.  

    אני שומרת מצוות, מכבדת את קדושת התפילות ומשתתפת במניינים ״רגילים״ (ולעתים, גם במניינים ״שוויוניים״ יותר), אבל אלה מתקיימות דרך כלל במרחב דתי שניתן להיכנס אליו ולצאת ממנו ללא קושי ובלי להפריע למהלכה התקין של התפילה.

    המניין שהתקיים ברחוב הסמוך לביתי העתיק את ההפליה בין גברים לנשים אל מפתן ביתי, באופן פולשני וחונק. לשמע הכרזתו של ראש הממשלה הבנתי שחידוש התפילות ברחוב הוא רק עניין של זמן. הצטרפותי לתפילה, ואפילו יציאה שגרתית מהבית ועמידה בצד, הייתה עלולה להפוך את התפילה למעשה עבירה. "אי-נעימוּת" הייתה לשותפות למעשה עבירה פלילי.

    הפגיעה השנייה שהרגשתי התמקדה בהיבט החיובי: חיינו מתנהלים כעת תחת הסגר. כרבים אחרים, גם אני משתוקקת לצאת למרחב. כאב לי מאד לשמוע שאהיה מנועה כליל מאחת (תפילה בשטח ציבורי) משתי ההקלות שהוחלטו רק בשל היותי אישה.

    אני נוהגת להתפלל מדי יום. דווקא בימים אלה, כשאני עובדת מהבית בכל שעות היום, אני מבקשת לצאת החוצה שלוש פעמים ביום, ולו לזמן קצר, ולהתאחד מחדש (כמובן, תוך חבישת מסיכה ושמירת מרחק) עם אנשים אחרים, עם בני קהילתי.

    תפילה בציבור היא הזדמנות להיות חלק מקהל. מציבור. אולי לא סופרים אותי למניין, אבל לפחות מאפשרים גם לי ליהנות מהחוויה הרוחנית שבתפילה.

    תפילה בציבור מתחת כיפת שמיים – בעידן שבו הכל מתבודדים בעל כורחם – היא דרך נפלאה להתאחד מחדש עם הקהילה ועם הקב״ה.

    במוצאי שבת, הלכתי אפוא לישון עצובה. עצובה מאד.

    בבוקר, מסיבות שכמובן אינן קשורות לזכויות נשים, העולם היה פתאום מקום טוב יותר. מספר המתפללים המרבי הועלה לתשעה עשר.

    לאחר שלמדתי עד כמה גדול הוא כאב ההימנעות מהשתתפות בתפילה, ולמרות לילה עם מעט מאד שעות שינה, התעוררתי בהתרגשות והצטרפתי לתפילת השחרית. הזמנתי חברה טובה שאומרת קדיש להצטרף אלי. עבר יותר מדי זמן מאז יכלה לומר קדיש במניין.

    יצאנו מאפלה לאורה. העצב העמוק היה להתעלות רגשית ורוחנית, באמצעות השתתפות בתפילה משמעותית, במקום שבו הרגשתי ב'בית', תרתי משמע. גם בתי בת ה-11 הצטרפה אלי. שכנים שהשתתפו במניין דיברו עמי כמו שמעולם לא קרה לי קודם, בשעה שעמדתי מאחורי מחיצה בתפילות היומיומית במהלך שנת האבלות שלי על אבי. חברתי כמעט בכתה כשלא רק ״הרשו״ לה לומר קדיש, אלא ביקשו שתעשה זאת בקול רם יותר כדי שיוכלו לענות ״אמן״. בקול רם! באמת?

    אני חיה בשני עולמות שונים. בחיי המקצועיים אין סיכוי בעולם שהייתי משלימה עם הפליה כלשהי. בחיי האישיים, כאשה שמאמינה בחיי רוחניות ואמונה, אני נאלצת להשלים (אם כי משנה לשנה, פחות ופחות) עם מידה מסוימת של הפליה.

    אני מאמינה שאפשר להיות פמיניסטית שומרת מצוות. יש תקווה להתקדמות. רצוני להיות חלק מקהילה מאמינה שמקבלת אותי ומכבדת אותי איך שאני. היום הרגשתי שצעדתי צעד קטן קדימה.

    שתי הפתעות נעימות יצאו אפוא מהכרזותיו הפזיזות של ראש הממשלה קודם שכינס את הממשלה להחליט בעניין: האחת, אני היום מחויבת להשתתף בתפילה בציבור שלוש פעמים ביום; והשנייה: המניין השכונתי, הפך – ולו במקצת - יותר סימפטי כלפי נשים.  

    שיהיו לכולנו עוד הרבה הפתעות טובות ומבורכות כאלה.  

    פרופ' פמלה לאופר-יוקוליס מלמדת במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"

    קרא/י עוד >>