לפי ההלכה היהודית, הנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כלל זה ישים בכל המצוות המעשיות, אולם כטבעם של כללים, גם לו יש יוצאים מן הכלל. לפרשת שמות

מלחמת העצמאות הפכה אזורים נרחבים לחזית, וגם נשים דתיות מצאו את עצמן בשדה הקרב. על נשות גוש עציון, שהפכו ללוחמות בעל כורחן מתוקף היותן בקו האש.

 "המאבק של הפרקליטות על כך שנשים מסורבות גט ישלמו אגרה שאינן יכולות לעמוד בה הוא הוספת ´חטא על פשע´". רבקה לוביץ´ סבורה שנציגי הציבור המופקדים על הדמוקרטיה ועקרונות השוויון והצדק לא מבינים את תפקידם במדינה.

האם מתחולל תהליך של מעבר מליל סדר בסגנון סמכותי של "עורך ומסובים" לסגנון "חברותא", ומהדגשה של הטקסט להתמקדות רבה יותר בוויזואליה ובהפעלות? ומה קובע את ההבדלים בסגנונות, האם אופי מסוים של נשים - הוא המצמיח סדר שוויוני יותר, ואולי ההיפך, דפוס משפחתי משתף, מצמיח את הנשים?

2009-03-30

ליל הסדר כהפקה משפחתית - ומה מקומן של הנשים בסיפור הזה?

"האם  אתם מכירים נשים שמתרכזות לקראת ליל הסדר בתכנים של הערב?" את השאלה הזו הפניתי  לחברות רבות בחודש האחרון. התשובות היו פחות או יותר:  "עזבי. אף אחד לא יעשה את עבודת הניקיון במקומנו וגם לא את  הבישול ועריכת השולחן. אם הגעתי שפויה לליל הסדר, דיינו "

אבל בכל זאת, לאחר מאמץ קטן,  החלו להגיע ידיעות, על ה'סדר של ליאת', 'הסדר אצל יונה' , וכמובן.. הסדר של 'משפחת ציון', שהוציאו לאור את "הגדה ישראלית".

מלבד כמה רעיונות רציתי לבדוק האם הנשים שמפיקות גם את הצד התוכני של ליל הסדר הן סוג של "סופר-וומן", כאלה שעושות הכל תמיד מושלם, זריז ונטול-מאמץ? או שמדובר בהתנהלות צוותית, וסוג של "ראש אחר".

האם מתחולל תהליך של מעבר של מליל סדר בסגנון סמכותי של "עורך ומסובים",  לסגנון "חברותא", ומהדגשה של הטקסט להתמקדות רבה יותר בוויזואליה ובהפעלות? ומה קובע את ההבדלים בסגנונות, האם אופי מסוים של נשים - הוא המצמיח סדר שוויוני יותר, ואולי ההיפך, דפוס משפחתי משתף, מצמיח את הנשים? רשות הדיבור לנשים שתופסות מקום מרכזי ופעיל בחלק התוכני של ה"סדר".

ליאת חפר

"אצלנו 'ממציאים' כל שנה את ליל הסדר מחדש: בוחרים רעיון, לפי הגיל של הילדים, לפי המוזמנים וכל מה שעולה על הדעת". 

את ליאת חפר מבני דרום, מורה בחטיבת ביניים, בגיל 30 פלוס, מצאתי בעיצומו של מעבר דירה. "אתמול", כך היא  סיפרה לי, "העברתי את הקרטונים של ליל הסדר. לא של הכלים, אלא של התוכן, "הדפים".  אצלנו 'ממציאים' כל שנה את ליל הסדר מחדש: בוחרים רעיון, לפי הגיל של הילדים, לפי המוזמנים וכל מה שעולה על הדעת.

ההגדה של משפחת חפר . "תרגומים שלנו, משחקים ותמונות משלנו"

מהשנה השלישית לנישואינו, לאחר שמיצינו  את הדילוגים בין ההורים שלו להורים שלי, החלטנו  דן ואני לקיים את ליל הסדר אצלנו, ומי שרוצה - מוזמן! "היינו אז זוג צעיר, דירה קטנטונת, אבל נכנסו 20 איש!".

ליאת מסבירה: "אני מתחברת לתוכן של הסדר, ומאוד לא מתחברת לליל הסדר כסוג של סעודה חגיגית שעליה עובדים כל כך קשה עם כל העצבים, הזמן והלחץ, ואחר-כך יושבים מותשים עם המשפחה".

קריאת ההגדה מתקיימת בסלון, על פופים וכריות. לוקחים ספסלים נמוכים ומניחים עליהם את הקערה. רק ב"שולחן עורך" מתיישבים ליד שולחן האוכל.

כל שנה אנחנו בוחרים נושא שהוא קו הרצף של כל ה"סדר". שנה אחת החלטנו שתיאטרון הוא הקו המוביל. המחזנו את כל ההגדה, בשיתוף עם הילדים, והוספנו שירים. במקום לדבר 'גבוה' מעל הראש של הילדים, העברנו את הסדר בשפה ברורה ומובנת להם, שפה שלנו, סגנון שלנו. כל הערב היה הצגה אחת גדולה.

שנה אחרת ליל הסדר התבסס על תמונות של ציירים שקשורות להגדות וליציאת מצרים. שיחקנו משחק שבמהלכו גילינו את התמונות, ובסוף הערב שוחחנו עליהם וראינו מה אנחנו חושבים עליהם.

בליל סדר אחד שמנו תבניות ביצים ריקות באמצע, ולכל משפחה היו אגוזים בצבע אחר, ובמהלך כל הסדר הבאנו חידות, שאלות ותהיות שקשורות לרצף של ההגדה, והיה משחק תחרותי בין כל המשפחות.

פעם אחרת, כל אחד קיבל לוח עם מלים ועל כל מילה היו סוכריות. הראשון שגילה שהגיעו בהגדה למילה מהריבוע שלו,  היה צריך לגלות מתי מגיעים למלים שברשותו. חילק לכולם סוכריות, וקיבל חידה, ואח"כ היה צריך להוסיף משהו על הקטע. הקטנים קיבלו תמונות במקום מלים. בליל הסדר הזה כולם עקבו בדריכות מיוחדת אחרי כל מילה בהגדה.

בשנה שעברה היינו מעט מאוד. 12. הילדים חששו: מה? נעשה לעצמנו? זה יהיה משעמם. פחדנו שנהיה מעט. ואז עשינו את ההגדה שלנו. הוספנו לנוסח ההגדה, בכתב שונה 'תרגומים' שלנו, פירושים שלנו, וגם משחקים ותמונות שלנו. יכולנו לעשות לעצמנו כמשפחה, כי אנחנו היינו הגרעין המרכזי בליל הסדר. הגדה שלנו, עם ההדפסות והניילונים - זה היה כיף מיוחד.

האביזר המבוקש ביותר של משפחת חפר הוא 'הקזינו'. ליאת: "שנה אחת היינו במקום מצומצם ורוב האורחים היו לא דתיים, וביניהם הרבה בני נוער. ביקשנו מהם דבר אחד: שלא יעזבו באמצע הסדר, ושברתי את הראש איך לעשות את הערב כך שיתאים לכולם. זה היה אתגר מחשבתי לא פשוט. בסופו של דבר בניתי גלגל כמו בקזינו וכל הערב היה משחק אחד מתמשך. כל אחד קיבל מראש 'מטבעות' שבהן היה יכול להשתמש ולהרוויח. כל אחד מהמסובים סובב את הגלגל בתורו, ויצאה לו משימה לשיר, לחבר חידות, לקרוא קטע ולומר 'מה הקטע הזה אומר לך'. הערב הזה עבר כל כך מהר!!!"

אתם מקצרים את הטקסט?

"אין צורך. את הטקסט עצמו אפשר לקרוא ברבע שעה. רק בשנה הראשונה כשהילדים היו מאוד קטנים קיבלנו מהרב היתר לדלג על המדרשים עם החשבונות של המכות. כעת, כשהילדים גדלו, זה נהפך לשעשוע מתמטי. אני תוהה מה יקרה כשנהיה רק מבוגרים בסדר.. אבל גם לזה נמצא פתרון".

וההכנות? ליאת: "הניקיונות הם ברובם 'נקיונות אביב' ואפשר לגמור שבועיים לפני החג. אני מאוד מתוקתקת בעניין האוכל. 3 ימים לפני פסח דן קונה, יומיים לפני החג אני אופה, יום קודם אני מבשלת. וזה נגמר. אמא והבעל עוזרים . לא כזה סיפור...".

ליאת חפר היא חברת בני דרום, נשואה ואמא לארבעה מתוקים עוסקת לסירוגין בחינוך והוראה בקבוצת יבנה סטודנטית לפסיכודרמה

יונה עפרוני 

"כמובן שמקומם של הילדים לא נפקד ואני ממחיזה איתם שיר של חג או מדרש בליווי תחפושות"

יונה עפרוני, (בת  40 בערך) היא טיפוס של אוצרת אומנות, למדה תולדות האומנות, מתמחה ביודאיקה, כך שאל הגדה של פסח ואל היצירתיות היא מתחברת באופן טבעי:  "הרציונל של הסדר אצלנו" אומרת יונה: "הוא שילוב של תוכן וחן תוך שיתוף מריבי של המסובים. כל מי שידבנו ליבו מוזמן לתת פירוש לקטע מתוך ההגדה. כמובן שמקומם של הילדים לא נפקד ואני ממחיזה איתם שיר של חג או מדרש בליווי תחפושות, למשל סיפור משה בתיבה או מדרש על משה רועה הצאן שהציל את הגדי ובזכות זה ה' עשהו רועה לעם ישראל, ואז אחד הילדים המצטיין בפעייה הוא הגדי. את השיר "חד גדיא"  אנו שרים בליווי בובות יד או אצבע ועליו להרימו בהגיע האות ע"פ השיר. כל אחד בוחר את הבובה המתאימה לו: גדי, כלב ,חתול, יש בובות שקשה למצוא אז משתדלים להיות יצירתיים, ול"מיא" למשל מביאים כוס מים או תמונה של ילדה ששמה מאיה. תוך כדי הסדר אני "מזרימה" חומרים לשולחן, למשל אוסף של ציורי 'ארבעת הבנים' שיש לי, או קריקטורות וקטעים  שאספתי עם השנים שעוסקים באופיו המיוחד של הערב, למשל קריקטורה נהדרת של דניאלה דקל- לונדון על איך מאלתרים כסאות לכולם, או ההגדות מיוחדות בסגנון "איפה אפי" או "פופ-אפ" זה טוב בעיקר לבני הנוער. חשוב שתהיה זווית הומוריסטית".

יונה עפרוני

יונה משקיעה בעיצוב השולחן. (באסתטיקה שלו) השולחן ערוך בבסיס כבר ב-8 בבוקר, הצבעים תואמים. כל שנה היא מעצבת חבקים חדשים למפיות.  לכל אחד יש כרטיס עם שמו על נייר דמוי מצה או דמות מנייר בסגנון תנ"כי שמודבק אליה הפנים של בן המשפחה . כל הפיצ'פקעס האלה מאד מוסיפים לאווירה. ואיך מתארגנים? ליונה יש כמה טיפים: "קודם, להפעיל את מי שסביבך, כל מה שמישהו אחר יכול לעשות מלבדך, נותנים לו לעשות". בעיקרון שני בני הזוג, יונה ועידו, עורכים את הסדר ביחד. "קשה להצביע על חלוקה של תפקידים, זה פשוט ביחד".

דבר נוסף: תכנון מוקדם. החג לא מגיע בהפתעה  וצריך לתכנן את הזמן היטב, ואם לא מספיקים משהו אז תמיד יש שנה הבאה כי הרבה פעמים עם העשייה מגיעים הרעיונות ואז כבר אין זמן.

לפעמים אין ברירה ומגלים שעות חדשות על השעון, בדרך כלל אצלי מוקדם בבוקר. לפעמים אני בעצמי לא מבינה איך אני מצליחה לעמוד בכל המטלות ולהספיק מה שרציתי".

יונה עפרוני היא בוגרת אוניברסיטת בר אילן בספרות עברית ואמנות יהודית. רכזת התרבות ופעילה במערך החינוך הלא פורמלי בקיבוץ יבנה. נשואה לעדו, חמישה ילדים

משפחת ציון, מרואיינת - חפצי ציון מוזס

"כל אחד מבני המשפחה והאורחים בוחר את החלק שהוא מנחה. אין קול אחד, למשפחה כולה יש חלק ביצירת ההגדה אבל את מירב העבודה עשו אחי ואבי- מישאל ציון ונעם ציון".

בשונה ממשפחות חפר ועפרוני, אצל משפחת ציון, הירושלמית, הסדר היצירתי הוא מסורת שעוברת מדור לדור, ואת התוצאה אפשר לראות ב"הגדה הישראלית" שאותה הוציאה המשפחה לאור.

הנשים כמובן לוקחות חלק יותר גדול בהכנות לקראת החג, אבל בסדר עצמו - כולם שותפים. אין עורך סדר אחד.חפצי מספרת: "חודש לפני החג רושמים את כל האופציות, על פי הסדר, וכל אחד מבני המשפחה והאורחים (בדר"כ האורחים משלשים את כמות האנשים) בוחר את החלק שהוא מנחה. אין קול אחד. כל אחד בוחר את הסגנון שלו וכל אחד מביא את הדברים שמתאימים לעולמו.

המנחה מתחיל וכל אחד יודע מתי תורו, והתכנים שונים לפי מה שכל אחד מביא. הקבוע - הוא

הכל נפלא שהולכים לפי הספר, אבל- מה קורה שאין בספר את ההוראות הנדרשות. הר' אביטל אנגלברג על בין פרידת משה לבנות צלפחד בפרשת פנחס. 

כל המרבָּה לספר במעשיהן של נשים באותו הנס - הרי זו משובחת

טור זה מוקדש ליפה רוזנבלום, בהערצה רבה

לא די בחידוש. התמדתו ועיקשותו של רבי עקיבא, מסירותה ואהבתה של רות, נחישותן של בנות צלפחד ובקשת האמת שלהן - הם מרכיבים הכרחיים וחיוניים עבור אותן נשים המבקשות לתפוס את המקום הראוי להן בבית המדרש, ובעולמה של תורה

הציווי על הקדושה כולל פקיחת עיניים והכרה באפשרות של רוע, כדי שנוכל לקיים קהילה בריאה ומוגנת, השואפת לקדושה גם אל מול רוע ופגיעה. שבת קְדֹשִׁים תשע"ד.

על מניעיהן של תמר ושל אשת פוטיפר, שתי נשים שלוקחות את גורלן בידיהן.

הרצון של הקהילה להתייחס לנושאים מורכבים שנחווים כרחוקים ואולי "לא שייכים" אלינו, אחריות ציבורית בשבת "עמה אנוכי בצרה".

יותר ממחצית הנספים בשואה היו נשים, נערות וילדות. סיפור האונס האתני של בנות ישראל, הוא הסיפור שלא סופר ויתכן שיעלם עם אחרונות הנשים ששרדו.

"לדעתי, לפני כל מציאת אמצעי מניעה כזה או אחר, שיתאים לצרכים המשותפים של שניכם, יש מקום לתיאום ציפיות מחודש, גם בהיבטים הנפשיים וגם בהיבטים המיניים.." להלן תשובתה של דפנה מאיר לשאלה שנשלחה לאתר.

מה תעשה אישה שנוהגת להתפלל בכל יום, ולפתע  לא רק בית הכנסת אלא אפילו המרחב הציבורי מזכיר לה שהיא לא נספרת למניין? פרופסור פמלה לאופר יוקוליס כותבת לקולך על תפילה ואפליה בימי קורונה

דבר אחד הוא לספור רק גברים למניין. דבר שונה לחלוטין הוא להגדיר בחוק שרק גברים רשאים להתפלל בציבור.

כשראש הממשלה הודיע במוצאי השבת האחרונה שתותר תפילה במרחב הציבורי ללא יותר מעשרה אנשים, חשבתי שאני הולכת להשתגע. הייתי בהלם.

מכיון שלפי ההלכה תפילה במניין מחייבת נוכחות של לפחות עשרה גברים, משמעות ההוראה הייתה שברגע שאשה תצטרף לתפילה היא תעבור על החוק. כיצד ייתכן שתפילת אישה בציבור תהיה עבירה?

כשנתתי ביטוי לתדהמתי בשיחות עם חברים ועמיתים, קיבלתי תגובות שונות. "אל תדאגי, ממילא לא יאכפו את זה (תגובה זו שמעתי מאנשים שדרך כלל נזהרים מאד בציות לחוק). "חשוב לשמור על בריאות הציבור". נימוק נוסף נתלה בפלפול הלכתי: "נשים אינן מחויבות להתפלל במניין" (נכון, אבל זה לא משנה את הבעייתיות שבהוראה הזו, מה גם שגם לגבי גברים לא חלה חובה ואפילו קיים איסור תפילה במניין כשיש חשש, אפילו רחוק, של פיקוח נפש). ואחרון אחרון חביב: "היהדות ידועה בהפליית נשים. עליך להשלים עם זה. מדוע זה כל כך מפריע לך? ".

לא השתכנעתי. הפליה דתית שהופכת לחלק מהחוק האזרחי, ודווקא בעידן כל כך לחוץ ומלחיץ, מצויה כבר מעבר לכוח הסיבולת שלי.

כשאני מנסה להבין מדוע כאב לי הדבר כל כך, אני חושבת על היבט שלילי והיבט חיובי.

בהיבט השלילי, ברחוב שלי, ממש מחוץ לשער, התקיים "מניין רחוב" עד שהמגבלות האחרונות אסרו כלל על תפילה במניין. כאישה, היציאה מהבית בשעות אלה הייתה בעיני כמין פלישה למרחב הקדוש של תפילה. 

כמובן, איש לא היה מעז להעיר לי לו חלפתי על פני המתפללים בדרך למכונית או לריצה. אבל כאשה שומרת מצוות הרגשתי לא נעים בכל יציאה כזו מהבית בשעת התפילה.  

אני שומרת מצוות, מכבדת את קדושת התפילות ומשתתפת במניינים ״רגילים״ (ולעתים, גם במניינים ״שוויוניים״ יותר), אבל אלה מתקיימות דרך כלל במרחב דתי שניתן להיכנס אליו ולצאת ממנו ללא קושי ובלי להפריע למהלכה התקין של התפילה.

המניין שהתקיים ברחוב הסמוך לביתי העתיק את ההפליה בין גברים לנשים אל מפתן ביתי, באופן פולשני וחונק. לשמע הכרזתו של ראש הממשלה הבנתי שחידוש התפילות ברחוב הוא רק עניין של זמן. הצטרפותי לתפילה, ואפילו יציאה שגרתית מהבית ועמידה בצד, הייתה עלולה להפוך את התפילה למעשה עבירה. "אי-נעימוּת" הייתה לשותפות למעשה עבירה פלילי.

הפגיעה השנייה שהרגשתי התמקדה בהיבט החיובי: חיינו מתנהלים כעת תחת הסגר. כרבים אחרים, גם אני משתוקקת לצאת למרחב. כאב לי מאד לשמוע שאהיה מנועה כליל מאחת (תפילה בשטח ציבורי) משתי ההקלות שהוחלטו רק בשל היותי אישה.

אני נוהגת להתפלל מדי יום. דווקא בימים אלה, כשאני עובדת מהבית בכל שעות היום, אני מבקשת לצאת החוצה שלוש פעמים ביום, ולו לזמן קצר, ולהתאחד מחדש (כמובן, תוך חבישת מסיכה ושמירת מרחק) עם אנשים אחרים, עם בני קהילתי.

תפילה בציבור היא הזדמנות להיות חלק מקהל. מציבור. אולי לא סופרים אותי למניין, אבל לפחות מאפשרים גם לי ליהנות מהחוויה הרוחנית שבתפילה.

תפילה בציבור מתחת כיפת שמיים – בעידן שבו הכל מתבודדים בעל כורחם – היא דרך נפלאה להתאחד מחדש עם הקהילה ועם הקב״ה.

במוצאי שבת, הלכתי אפוא לישון עצובה. עצובה מאד.

בבוקר, מסיבות שכמובן אינן קשורות לזכויות נשים, העולם היה פתאום מקום טוב יותר. מספר המתפללים המרבי הועלה לתשעה עשר.

לאחר שלמדתי עד כמה גדול הוא כאב ההימנעות מהשתתפות בתפילה, ולמרות לילה עם מעט מאד שעות שינה, התעוררתי בהתרגשות והצטרפתי לתפילת השחרית. הזמנתי חברה טובה שאומרת קדיש להצטרף אלי. עבר יותר מדי זמן מאז יכלה לומר קדיש במניין.

יצאנו מאפלה לאורה. העצב העמוק היה להתעלות רגשית ורוחנית, באמצעות השתתפות בתפילה משמעותית, במקום שבו הרגשתי ב'בית', תרתי משמע. גם בתי בת ה-11 הצטרפה אלי. שכנים שהשתתפו במניין דיברו עמי כמו שמעולם לא קרה לי קודם, בשעה שעמדתי מאחורי מחיצה בתפילות היומיומית במהלך שנת האבלות שלי על אבי. חברתי כמעט בכתה כשלא רק ״הרשו״ לה לומר קדיש, אלא ביקשו שתעשה זאת בקול רם יותר כדי שיוכלו לענות ״אמן״. בקול רם! באמת?

אני חיה בשני עולמות שונים. בחיי המקצועיים אין סיכוי בעולם שהייתי משלימה עם הפליה כלשהי. בחיי האישיים, כאשה שמאמינה בחיי רוחניות ואמונה, אני נאלצת להשלים (אם כי משנה לשנה, פחות ופחות) עם מידה מסוימת של הפליה.

אני מאמינה שאפשר להיות פמיניסטית שומרת מצוות. יש תקווה להתקדמות. רצוני להיות חלק מקהילה מאמינה שמקבלת אותי ומכבדת אותי איך שאני. היום הרגשתי שצעדתי צעד קטן קדימה.

שתי הפתעות נעימות יצאו אפוא מהכרזותיו הפזיזות של ראש הממשלה קודם שכינס את הממשלה להחליט בעניין: האחת, אני היום מחויבת להשתתף בתפילה בציבור שלוש פעמים ביום; והשנייה: המניין השכונתי, הפך – ולו במקצת - יותר סימפטי כלפי נשים.  

שיהיו לכולנו עוד הרבה הפתעות טובות ומבורכות כאלה.  

פרופ' פמלה לאופר-יוקוליס מלמדת במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"