16.1.17 - פסיקת ראש מכון פועה בעייתית אל מול המציאות הקיימת

במציאות ראויה לא יהיו פגיעות מיניות. במציאות ראויה נפגעות/ים יתלוננו במשטרה. אבל ישנה עוד כברת דרך ארוכה אותה צריכים לעבור גורמי הטיפול הראשוניים, מקבלי התלונות, דמויות רוחניות הלכתיות וגם אנו כציבור, לפני שדרישה כזו יכולה לעלות על פני השטח. פסיקתו של הרב בורשטיין אל מול מציאות כזו היא בעיתית בלשון המעטה. 

במציאות ראויה, נפגעות ונפגעים מינית יטופלו טיפול מכיל, מבין ומקצועי בחדרים האקוטיים (חדרים לטיפול ראשוני לנפגעים הנמצאים בבתי חולים); יגישו תלונה במשטרה, ויעברו תשאול הוגן בליווי קרוב שיתלווה אליהם; המשפט ינוהל במהרה בצורה מופתית וימוצה הדין עם כל פוגע ופוגעת. במציאות ראויה, גם לא יהיו פגיעות מיניות.

אבל אנחנו חיות וחיים במציאות הקיימת, ולא באוטופיה. ועל כן, פסק ההלכה שפרסם הרב בורשטיין ממכון פוע"ה, הקובע כי יש חובה להתלונן על פגיעה מינית, מציג מסר בעיתי כלפי נפגעות ונפגעים, כאשר בוחנים את מצב הטיפול על ידי הרשויות בישראל. 

בוועדה לקידום מעמד האשה בשבוע האחרון התקיימו שתי ישיבות בנושא פגיעות והטרדות מיניות, ובכל אחת מהן הועלתה תמונת מציאות עגומה של טיפול בעיתי בתלונות ובנפגעות/ים, ובפגיעה בכבוד וזכות לפרטיות של הנפגעות/ים. בישיבה שעסקה בחדרים האקוטיים הנמצאים בבתי חולים ונועדו לטיפול ראשוני בנפגע/ת, הוצגה תמונת מצב של מחסור משמעותי בחדרים ובצוות מטפל וחוסר סטנדרטיזציה; הצוות המטפל לא מקבל כל ליווי, על אף שפעמים רבות הוא בעצמו הופך נפגע משני. כמו כן, קיימת הנחה בקרב אנשי הצוות בחדרים אלה כי הדבר הנכון ביותר לכל נפגעת ונפגע הוא להתלונן במשטרה. אם יבחרו שלא להתלונן, הם עשויים להיתקל ביחס עוין מצד הצוות.

וכל זאת עוד לפני ההגעה לתחנת המשטרה להתלונן. 

תמונה עגומה לא פחות עלתה בישיבה שהתקיימה היום בנושא הטרדות מיניות במוסדות להשכלה גבוהה. לכאורה קיימים מנגנונים לטיפול בהטרדות באוניברסיטאות ובמכללות. אחת לשנה אותם מוסדות נדרשים להגיש דיווח לוועדה לקידום מעמד האשה. לא רק שלא כל המוסדות דיווחו לוועדה, אלא אין אחידות בפעילות הנציבויות להטרדה מינית - בהגדרה מהי הטרדה, כיצד מטפלים, דרכי ענישה, איסוף נתונים וקיום הסברה והדרכה לכלל האוכלוסייה (סטודנטיות/ם מרצות/ים, עובדי מנהלה וקבלן). מעל לכל מרחפת העננה של חוסר שיתוף במידע בין המוסדות. מידע על מרצה שסרח במוסד אחד אינו מועבר למוסדות אחרים, וכך הפוגעים עשויים לעבור ממוסד למוסד ללא כל בדיקה.

המציאות הקיימת רחוקה מן האידיאל אלפי מילין ויש לתת את הדעת כיצד ניתן במציאות שבורה זו להגיש את הטיפול המיטיב והמתאים לכל נפגע/ת.