ניצבת בפתח: מסע אחרי קדיש נשי/ מקור ראשון

מתוך תהום היגון אחר לכתה של אימא, היה לי ברור: לא אוותר על אמירת קדיש יתומה לזכרה, שלוש פעמים ביום, במניין. המסע בין בתי הכנסת זימן לי מפגשים ולקחים, כאב וגם נחמה ושותפות גורל.

23.12.2020 ח׳ בטבת ה׳תשפ״א / מקור ראשון

הדברים הבאים נכתבו לפני מגפת הקורונה, ששינתה את חיינו החברתיים ובכלל זה התפילה בציבור, אשר נאלצה לצאת מהמרחב הסגור של בתי הכנסת לחצרות הבתים ולרחובה של עיר. השינוי הזה השליך באופנים שונים גם על מקומן של נשים בקהילה, ואחת הדוגמאות לכך היא תפילה ואמירת קדיש יתומה מפי נשים. יש מי שסיפרה שהייתה זו הזדמנות עבורה להשתלב כשווה בין שווים במניין נטול מחיצות רשמיות, ויש מי שחשה שלא בנוח במרחב הפתוח.

מתוך תקווה שבקרוב החיסון יעשה את שלו ונשוב אל האתגרים הקהילתיים המוכרים בתוך בית הכנסת ומחוץ לו, ומתוך היערכות אופטימית לחזרה לשגרה, אני מבקשת להתמקד בשאלת קדיש יתומה ולתאר את המסע האישי שלי בשנת האבל על אימי, שהסתיימה חודשים ספורים לפני פרוץ הקורונה בישראל.

חורף ירושלמי. עבורי, היה זה חורף קודר מקודמיו. הימים מחשיכים מוקדם, ואני בצעדיי הראשונים והרגישים במסע הקדיש. סדר העדיפויות התהפך בן־רגע ותוכניות היום הותאמו לזמני התפילה. כך, באחד מימות השבוע אני בוחרת במנחה מוקדמת, כדי שאספיק להגיע בזמן לפגישה שנקבעה במרכז הארץ.

הגברים מתאספים. כמעט עשרה. במבוכה קלה אני נעמדת ליד פתח בית הכנסת ושואלת בהססנות אם מישהו מבין המתפללים "בעל חיוב" ויאמר קדיש. אין בי רצון להכביד על הקהל ולפגוע במי מהמתפללים, שקול אישה אומרת קדיש מנוגד לתפיסתו או עמדתו. לכן חשוב לי לוודא שיש במקום לפחות גבר אחד אומר קדיש, ואליו אצטרף. לרוע מזלי אין עדיין כזה. אני ניגשת לאחד הגברים ומבקשת שיהיה מי שיאמר קדיש, כך שאוכל להצטרף אליו. הוא עונה שאין בעיה. כעבור כמה דקות אני חוזרת אליו ומזכירה לו שאני עולה לעזרת נשים ואצטרף לקדיש. שוב הוא עונה שאין בעיה, וכי העניין מסודר.

אני עולה לעזרת הנשים, הגבוהה והמרוחקת מהמתפללים, ונכנסת לתפילה. "עלינו לשבח לאדון הכל", ושוב מתעורר עצב מהול בחשש לקראת הקדיש. התפילה מסתיימת, ואני מתחילה בקול שקט "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אין עונה. דרך הפתח הצר אני מביטה בעזרת הגברים. כסטירת לחי, אני רואה אותם יוצאים מבית הכנסת ומתפזרים ברחוב.

המומה מכאב ומעלבון, אני נכנסת בזריזות לרכב ויוצאת מהעיר. אחרי כמה דקות נסיעה אני נרגעת ומצליחה לחשוב בצלילות על האפשרויות העומדות בפניי. אני גומעת את כביש שש, מחשבת את זמן מנחה ואת המחלפים שלפניי, מתקשרת אל אחותי ומבקשת ממנה לבדוק באפליקציה מה יש לראש־העין להציע.

אני בוחרת בבית הכנסת המרכזי של ראש־העין, מוצאת את המקום ונכנסת חמש דקות לפני מנחה. עבורי זו פעם ראשונה שם, ונראה שלפניי לא היו שם נשים רבות, אם בכלל, בתפילת מנחה של יום חול. אחד הגברים ניגש ומציע את עזרתו. אני מבקשת להצטרף לאמירת קדיש של אחד המתפללים. הוא פונה אל שליח הציבור ומוסר לו את שם אמי. בנוסף, ובמפתיע מבחינתי, לאחר מנחה השיעור היומי מוקדש לזכרה של אמי, המוזכרת בפני הקהל בשמה. לאחר ערבית, ממקום מושבי במסדרון שבפתח בית הכנסת, אני מודה למתפללים, ובלב חמים ועטוף חוזרת אל הרכב ומגיעה לפגישה באיחור קל ובתחושת נחמה. פגשתי קהילה שקיבלה ועטפה אותי אל תוך שגרת ימיה.

זוהי אחת מבין תחנות רבות שעברתי במסע הקדיש. תחנה שהותירה בי צלקת, אך גם פתחה בפניי את בתי הכנסת הרבים הפזורים בארץ, ושאליהם הגעתי בדרכי במהלך חודשי השנה, כאשר נעדרתי מבית הכנסת שאליו אני שייכת. נכנסתי בעל כורחי אל המסע הזה, לאחר שאמי האהובה רנה בריק נפטרה מן העולם בחורף תשע"ט. ביקשתי שיח פנימי של אישה עם הקב"ה והיתמות. הציפייה להתמדה בקדיש הייתה גבוהה. ייתכן שמכאן גם מפחי הנפש שחוויתי במהלך המסע.

לא רפורמה מסעירה

בבסיסו, הקדיש הוא חיבור אמוני לקב"ה. הוא אינטימי, ועם זאת נאמר בציבור. הצטרפות הקהל חיונית לנוכחות הקדיש, והיא מחייבת יציאה מהאנונימיות אל האנשים והנשים הסובבים. לא כל אחד ואחת מתאימים לחשיפה זו ושיתוף הציבור, אשר יש בה גם נחמה ותמיכה בהתמודדות הכואבת.

נשים מעטות אומרות קדיש על קרוביהן. מעטות מדי. קדיש נשים שנוי במחלוקות מגדריות, מסורתיות והלכתיות, ולא כאן המקום לפרוס את העמדות השונות. מבחינתי, ובהתבסס על פסיקות הלכתיות של רבנים בדורנו ובדורות אחרונים, הוא אינו אירוע פמיניסטי, פריצת תקרת זכוכית או רפורמה מסעירה. הקדיש הוא תפילה אישית וקבוצתית המשתלבת בתפילות היום ובאירועים נוספים, כגון לימוד תורה משותף או אזכרות.

שלוש בנות אנחנו. לרגע לא חשבתי שלא אומר קדיש. מהלוויה, דרך אחד־עשר חודשים ראשונים, ועד אזכרות מדי שנה. שלושתנו קיבלנו על עצמנו את המחויבות, מתוך תהום הכאב ומרצון לעשות לכבודה של אמא. אבי הצטרף אלינו מתוך אבלו האישי ומתוך תמיכה בנו. ראיתי באמירת קדיש זכות גדולה להמשיך וללוות את אימא. לאחוז בסידור, לשאת את התפילה ולהיות שם איתה שוב ושוב, דבר יום ביומו.

לצערי פגשתי לא מעט גברים שסיפרו לי על תחושת עול שבאמירת הקדיש. הצורך להגיע (בזמן!) לבית הכנסת בכל ימות השבוע, לתכנן את היום בהתאם לשעות התפילה ולעיתים גם להיות שליח ציבור. מבחינתי, המחויבות לקדיש הייתה אור וטוב בתוך החושך הגדול של האבל. סוג של קרן שמש בקדרות הסובבת. פגשתי בשנה הזו את בית הכנסת ואת התפילה באופן שלא הכרתי.

הקדמתי לפני כל שחרית, כדי לוודא שאהיה מוכנה ומרוכזת בקדיש הראשון, ממתינה לקריאת "רבי ישמעאל", שלאחריה קדיש (על פי נוסח אשכנז). פותחת את היום בשגרת עבודת ה' קבוצתית. היינו חבורת אבלים שנפגשו בבית הכנסת ובשכונה בכל יום. לא פעם החלפנו בינינו תחושות ומחשבות, שותפים לגורל. אפילו המבטים והחיוך היו סוג של חיזוק ואחוות שותפים.

למדתי להרגיש נוח בנוסחים השונים של התפילה. השתלבתי בקרב עדות המזרח, תימנים, ספרד ואשכנז. התאמתי את הקדיש שלי למקום שבו התארחתי. הכרתי את המשתנים השונים, את אלו המשפיעים על אמירת תחנון, ועוד ועוד דקויות שעלו במעגל השנה. כל אלו קירבו אותי לעבודת ה', הרגילו אותי להשתתף ולהיות במקום שבו הייתי עד עתה באופן חלקי בלבד.

למדתי להעריך את המתפללים הקבועים, המקפידים על שלוש תפילות במניין. זו שגרה ברוכה ומאתגרת, ועד שלא חוויתי אותה בעצמי לא הבנתי את משמעותה המעשית. פגשתי את זה שמחויב לפתיחתן ולסגירתן של דלתות בית הכנסת, את זה שאוסף את הצדקה היומית ודואג להעביר אותה מדי יום לקופה בטוחה, את זה שדורש בשלום המתפללים, זה שרץ להביא תפילין למי ששכח את שלו בבית, ואת זה שמחפש את המוהל בפינת בית הכנסת ופוטר את המתפללים מתחנון של בוקר.

כאישה הייתי שותפה לקבוצת האבלים, כמעט שווה בין שווים. לא הרגשתי שום צורך להגביר את קולי באופן בולט, אלא להשתלב בקבוצה ולהתאמץ יחד עם השותפים לניגון ולקצב אחיד. הייתי במקום הנכון לי ולשכמותי.

נשים, אל תוותרו

האתגר המרכזי היה עבורי בימים שבהם לא יכולתי להגיע לבית הכנסת הקבוע. במקרים אלו יצאתי לבתי כנסת שונים ברחבי הארץ, והרגשתי כקבצנית מחזרת על הפתחים. בכל בית כנסת שהגעתי אליו לראשונה הקפדתי להקדים מאוד, לזהות את הגבאי או אחד מבעלי הבתים, לבקש ממנו לפתוח עבורי את עזרת הנשים ולהסביר שאני מבקשת להצטרף לאמירת קדיש של אחד המתפללים. לא ביקשתי להפוך עולמות או לפגוע במתפללים שאינם מעוניינים באמירת קדיש על ידי נשים. את הקדיש האישי שלי אמרתי בשקט, כך שרק מי שקרוב אלי יכול לשמוע מעט ממנו ולענות אמן. הפנייה והבקשה בכל מקום חדש גבו ממני אנרגיות רבות. הרגשתי שאני פושטת את ידי ומבקשת את נדבת ליבם של המתפללים.

לרוב פגשתי תמיהה והרמת גבה. לעיתים ענו לי ש"נשים לא מתפללות מנחה" או ש"אין עזרת נשים באמצע השבוע". היו מקרים בודדים של התנגדות או פשרות כגון "רק תגידי בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע אותך", אך כמעט תמיד הופיע מישהו עם כיסא וסידור ומצא לי מקום נוח ליד הדלת או במסדרון, או פתח עבורי את עזרת הנשים, כך שיכולתי להיות חלק מהתפילה באופן מוצנע ונוח לכולם. החיוך המזמין והנענה לשינוי המגדרי המפתיע היה בולט בבתי הכנסת של עדות המזרח. מבחינה זו, בתי הכנסת המזרחיים לקחו את אלו האשכנזים בגדול. הלבביות ריגשה אותי, והתקבלתי במילות נחמה. לא מעט פעמים, בתום התפילה ניגש אלי מתפלל זר לשאול בשלומי.

פעמים רבות התפללתי מנחה מוקדמת או ערבית מאוחרת בשטיבלך השכונתי, מקום שמקבץ אליו את כל הגוונים שעל הרצף: דתיים, חילונים, חרדים ואחרים. נראה שכבר התרגלו שם לנוכחות שלי. מנחה מוקדמת בדרך כלל הפגישה אותי עם אנשים קבועים שלמדו יחד לפני שעת מנחה. קיבלו אותי בברכת שלום ואפשרו לי להתפלל בעזרת הנשים הצמודה לבית הכנסת. בערבית הקהל מגוון ומשתנה בין השעות. גם שם לעיתים פגשתי פנים מוכרות, אך לרוב לא הכרתי את המתפללים ותחושת הזרות ליוותה אותי שוב ושוב.

כשהתפילה הייתה לקראת סיומה, הייתי מתקרבת לעזרת גברים ואומרת בשקט את מילות הקדיש. פנים לא ראיתי, אך גברים שמפנים גב או יוצאים מבית הכנסת ראיתי היטב. מדי פעם היו מכרים שהתקרבו אלי בעת הקדיש, אך אני זוכרת היטב ערב אחד, כשהגעתי לשטיבלך בכוחות דלילים. לקראת סוף התפילה פנה אליי אדם זקן, התקרב עד ששמע היטב את המילים, הביט בי וענה "יהא שמיה רבה", הפנה גב אל הגברים והתפנה לקדיש יתומה. סיימתי את הפסוקים והרמתי את עיניי. הוא הביט בי בחיוך חם ופנינו כל אחד לדרכו.

הרגשתי כזורקת אבן למים, וסביבה נוצרים מעגלי מעגלים ואדוות קטנות. המפגשים עם גברים ונשים שאינם רגילים בקדיש יתומה הובילו לרוב לתגובות חיוביות. אני מאמינה שכל אחד מאלו שפגשתי הגיב או יגיב באופן אחר בפעם הבאה שיפגוש אישה אומרת קדיש. זו תשורתי הקטנה הציבורית. כולי תפילה שהבנות והנשים שיבואו אחרי לא יחושו את הצורך לפשוט יד ולחזר במבוכה על פתחי בתי הכנסת בבקשה אישית לאמירת קדיש.

לא הבאתי את הדברים כדי לספר על הכאב והיתמות, אלא על מנת לבקש בפשטות: אנא, אפשרו לנו לומר קדיש יתומה. זכות בנים ובנות ללוות את הוריהם הנפטרים באמירת אחד עשר חודשי קדיש. זו זכות ואף חובה שלנו כילדים.

רצף של תפיסות ומנהגים הדיר את הנשים מזכות זו, וכבר נאמר ונכתב על כך הרבה. צר לי על נשים שלא היו ערות לאפשרות העומדת בפניהן, והחמיצו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. אין כאן רק פנייה אל המתפללים הגברים, אלא גם לנשים – קחו לעצמכן את הקדיש. אל תמתינו שיגישו לכן אותו. כל אחת יכולה לבחור את עוצמת קולה, את מיקומה בעזרת הנשים ואת האופן המתאים לה ולמתפללים. זהו לא שדה קרב, זו חלקת אלוהים קטנה. תנו וקחו אותה כמקום ראוי להשתלבות של כל איש ואישה, בן ובת, אפשרות אחרונה והזדמנות שאינה חוזרת לקיום מצוות כיבוד אב ואם.

קולך בתקשורת

מי ימלל גיבורות ישראל

חלי טביב ברקת, חברה שלנו, על עיד אל בנאת | פורסם בישראל היום

הכירו את האישה הדתייה שתוקעת בשופר - כך זה מתאפשר הלכתית | ראיון באתר כיפה

סבא של מיכל קמפניינו היה בעל תוקע וגם בנו אחריו. לכן היה טבעי בשבילה להתחיל לתקוע בשופר בעצמה במסגרת מניין לנשים בלבד. בשיחה עם "חדשות כיפה", היא מסבירה על התופעה, המתנגדים והרקע ההלכתי

פנייה דחופה לשר הדתות – פתחו את המקוואות גם בשעות היום

בעקבות גיוס המילואים הנרחב נשים רבות נשארו לבד בבית עם ילדים. כדי שהן יוכלו להמשיך ולקיים את מצוות הטבילה ומתוך החשש הביטחוני לצאת בשעות החושך, פנו במספר ארגונים לשר הדתות לצאת בהנחיה לפתוח את מקוואות הנשים לשעות נוספות במהלך היום | כתבה במקור ראשון

טקסי החיים

חיסון מונע לבעיית העגונות/מקור ראשון

עו"ד ניצן כספי-שילוני במאמר למקור ראשון עם התשובות לשאלות שעולות בנוגע לשטר בטחון למניעת עגינות

"חלקי ה' אמרה נפשי" - תגובה ל"ניצבת בפתח"

הרבנית ד"ר חני פרנק מגיבה למאמרה של שרון בריק-דשן על אמירת קדיש על אימה שפורסם ב'מקור ראשון'

תפילה על בנות ישראל שנרצחו בידי בני זוגן

התפילה שכתבה ד"ר יעל לוין למען נשים שחיות תחת אלימות ולעילוי נשמתן של נשים שנרצחו בידי בני זוגן

אבלות

"חלקי ה' אמרה נפשי" - תגובה ל"ניצבת בפתח"

הרבנית ד"ר חני פרנק מגיבה למאמרה של שרון בריק-דשן על אמירת קדיש על אימה שפורסם ב'מקור ראשון'

תפילה על בנות ישראל שנרצחו בידי בני זוגן

התפילה שכתבה ד"ר יעל לוין למען נשים שחיות תחת אלימות ולעילוי נשמתן של נשים שנרצחו בידי בני זוגן

מי שברך להתרת עגונות ומסורבות גט

תענית אסתר הוא גם היום בו מציינים את יום העגונה הבינ"ל. עוצרות לחשוב על מי שנתונה עדיין בשבי, בחוסר וודאות ובצער. ד"ר יעל לוין חיברה מי שברך לעגונות ומסורבות גט המצורף כאן

פמיניזם דתי

במה שונה הפמיניזם היהודי ומה הערך המוסף שלו הייחודי בתולדות הפמיניזם - מאמרים ומחקרים

גיבורות אור תשפ"ד | חומי שקלאר

גלריית חנוכה השנה מוקדשת לגיבורות אור. המדליקה הראשונה, חומי שקלאר, בחרה בגיתית שלום.

על בדידותה של הנפגעת - מינית בקהילה

אילת וידר כהן, פסיכולוגית מתמחה בפגיעות מיניות על הכרוניקה של האשמה והבדידות בקרב נפגעות מינית בקהילה

תוספת ל"מעוז צור": על בתו של מתתיהו

ד"ר יעל לוין מציעה תוספת של בית נוסף לשיר המוכר "מעוז צור" : איך בתו של מתתיהו מרדה בגזרת היוונים

תקשורת

שוויון גם ברבנות

לא רחוק היום שבו נשים יוכלו להתמודד על כל תפקיד הדורש הסמכה לרבנות. מי שטוען שהבחינות לנשים שנערכו לאחרונה קלות מדי, רק מחזק את דרישתנו לפתוח בפני נשים את הבחינות שעורכת הרבנות הראשית.

תגובת קולך לכתבה על מבחני סמיכה בערוץ 7

מדובר ברכבת שיצאה בשעטה מהתחנה. לומדות התורה והרבניות כאן כדי להישאר.ולמי שמטיל ספק במבחנים הנידונים נאמר, אדרבה, בהתאם לעתירת הלמדניות לבג"צ, אפשרו לנשים לגשת למבחנים הרשמיים של הרבנות, כמו הגברים. הן ישמחו לעמוד במבחן.

תגובת קולך בכתבה של יאיר קראוס, על מכתב הדיינים בעקבות שחרור שיינברג

"מכתב הדיינים הוא מהלך מבורך וחיוני לעיצוב התודעה הציבורית כלפי פגיעות מיניות בכלל ועבריינים מורשעים בפרט. מי שישב בכלא לא שילם את חובו לחברה אם לא הכיר בפשעיו ופיצה את הנפגעות. אי-אפשר להפריז בחשיבות הגיבוי מצד גורמים בעלי סמכות תורנית וציבורית למאבק בפגיעה מינית בחברה הדתית"