שאלה של תקווה

על מניעיהן של תמר ושל אשת פוטיפר, שתי נשים שלוקחות את גורלן בידיהן.

בית הספר בו למדתי לא היה היחידי בזמנו, שבו דילגה המורה על פרק לח בבראשית, המספר את סיפורם של יהודה ותמר. היה זה אחד מאותם פרקים שמסיבות מובנות "לא נכלל בחומר". על פרק לט לעומת זאת, הצמוד אליו והמספר את סיפור יוסף ואשת פוטיפר, לא דילגו מעולם, למרות שסיפק נימוקים לא רעים לדילוג דומה. אלא בלעדיו לא ניתן היה להסביר כיצד הגיע יוסף לבית האסורים.
מלבד ההחמצה שבעצם הדילוג, הוחמצה גם היכולת להשוות בין שני הפרקים הללו. קשה להתעלם מן הדמיון הספרותי שביניהם. נדמה כי בהסמכה שהסמיכם הכתוב זה לזה הוא ביקש לומר: ראו מה יש בסיפור זה שאין בזה, ולהיפך.

בשני הפרקים הנשים אינן פסיביות אלא נוטלות את גורלן בידיהן. בשניהם מתקרבת אשה לאיש. בשני המקרים רצון ההתקרבות קיים למרות הפער שיישנו בין השניים, פער הנובע ממעמד אישי או חברתי או משניהם גם יחד. במרכז שני המקרים אלו שני אחים, שני
גברים בעלי עוצמה אישית וכוח מוסרי ורוחני רב מאד. שניהם בנים למשפחת יעקב אבינו.
בשני המקרים משאירה אצלה האישה חפץ אישי של הגבר שאליו רצתה להתקרב: בגד, חותמת או פתילים.

עד כאן הדמיון. אבל בצידו בולט השוני, שוני בגורמים למעשה, בתוצאה, בתגובת האישה לתוצאה זו, ובהשלכות מרחיקות הלכת מעבר למעגל המצומצם של המעשה המקומי. נתבונן במניעים: מה מניע את תמר ומה מניע את אשת פוטיפר?

שאלה של התקרבות

נדמה כי בסיפור אשת פוטיפר קל יותר לענות על כך. הכתוב מתאר משיכה גופנית עזה, ישירה וברורה: "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר: שכבה עמי". המדרש מבקר אותה על גסות הרוח ועל הישירות הבוטה: 'זו כבהמה'… אבל במקביל הוא רומז לעובדה שאותה מציין הכתוב לפיה פוטיפר סריס היה ולא היה חי עמה חיי אישות. מדרש אחר, המניח כי פוטיפר הוא פוטיפרע אביה של אסנת, רואה עומק נוסף ברצונה ביוסף: ראתה באסטרולוגין שלה שהיא מזדווגת לו, ולא ידעה אם היא או בתה. לפי מדרש זה לא משיכה גופנית בלבד היתה כאן אלא קשר רוחני מסויים ואפילו תחושת יעוד.
באשר לתמר, הסיפור מורכב יותר. מה רוצה תמר, האם בילדים? האם מאסה במעמדה הזנוח כאלמנה מחד, וכמנודה ובזוייה שאינה ראוייה לשלה, הבן השלישי, מאידך? האם בצד כל אלה קיים מצידה רצון התקרבות ליהודה האיש, אשר טוב הוא לאין ערוך משני בניו שמהם התאלמנה, רצון התקרבות שאינו תלוי בסיבה נוספת? הכתוב סותם ואינו מפרש.

תגובה שונה

ההשוואה המאלפת ביותר בין הנשים היא השוואת תגובתן השונה למתרחש: גם אשת פוטיפר וגם תמר נקלעו למצוקה. שתיהן אינן פסיביות. הרצון לעשות מעשה, לקבוע את גורלן, קיים בשתיהן, ועמו גם היוזמה והנכונות לפעול. אבל אשת פוטיפר היא בוטה, בעוד תמר פותחת פתח בלבד. אשת פוטיפר מנסה לאנוס את המציאות בכוח, בעוד שתמר משתדלת, אבל נותנת לקדוש ברוך הוא להשלים את המלאכה.
תגובתן הפוכה ממש כאשר שתיהן, לאחר שעשו את אשר עשו, נתקלות בתוצאה שונה מזו שלה פיללו: אשת פוטיפר נתקלת בסרוב, ומושפלת. אם תוודע האמת, תאבד את כבודה ואת כל אשר לה. תמר נתפסת על זנות ונענשת בשריפה. היא עומדת לאבד את הכל: גם את חייה וגם את חיי ילדיה, ילדיו של יהודה, נכדיו של יעקב.
אשת פוטיפר נוהגת ברשעות נוראה. היא לא מתמודדת עם תוצאות מעשיה אלא מטיחה אותם ביוסף ומבקשת שישלם את המחיר על רצונותיה וכשלונותיה. הוא זה שמושלך ממעמדו המכובד בבית פוטיפר אל בית אסורים שממנו אין יוצאים. היא נשארת במקומה כאילו דבר לא אירע.
בניגוד לאשת פוטיפר, שומרת תמר לאורך כל הדרך על כבודה וכבודו של יהודה. כאשר היא מגלה את הריונה היא לא אונסת אותו להכיר בתוצאות מעשהו. רק כאשר היא נמצאת בסכנת חיים ממשית, ועמה בניה שהיא נושאת בבטנה, היא שולחת לו את חפציו ואומרת: הכר נא, למי אלה.

להשאיר פתח

גם אז היא משאירה לו את הפתח להודות, או לא להודות. ייתכן ובסתר ליבה היא יודעת שהוא לא יכזיב, ויש מקום לתקווה. היא מנחשת שהוא אכן יודה, הלא יהודה הוא.
כעת, נתבונן בתוצאות המעשה, ובהשלכותיו.  תמר הצליחה במעשה ההתקרבות ואף ילדה ליהודה שני בנים. ה' ברך את המעשה הזה ותוצאותיו היו לתועלת האומה כולה. התוצאה הבולטת ביותר של מעשה זה הוא לידתו של דוד המלך.  לעומתה, אשת פוטיפר (שלא נודעה בשמה), נכשלה. כל התקרבות לא הייתה, וגם נקמתה במושא אהבתה לא הצליחה, כי השלכתו של יוסף לכלא גררה אחריה את שגשוגו בבית פרעה. במבט רחב יותר היה זה מהלך שתרם להצלתם של בני יעקב מחד, אבל גרם להשתקעותם בגלות מצרים.

יד אחת עם הקב"ה

המדרש בבראשית רבה הפותח את כל המעשה, אומר כך:
ר' שמואל בר נחמן פתח:
כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם וגו' לתת לכם אחרית ותקוה'
שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף.
ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו
ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו
ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו
ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה
והקב"ה היה עוסק – בורא אורו של משיח… שנאמר: ויהי בעת ההיא.

אם ננסה לחלק את העוסקים והעיסוקים לקבוצות נגלה מייד כי שלשה סוגי עיסוק יש כאן: שלילי, פסיבי, וחיובי. האחים עשו מעשה שלילי, מעשה נורא שסופו גלות: הם עסקו במכירת יוסף. יוסף, ראובן ויעקב היו עסוקים באבלות ובצער. זה אינו מעשה שלילי, חלילה, אבל גם לא מעשה חיובי אקטיבי. לעומת זאת, יהודה והקב"ה היו עסוקים שניהם בפעילות "חיובית – בונה":

יהודה נושא אישה, מבקש הוא לבנות בית, להוליד ילדים ולהמשיך את זרע יעקב.

ה' 'בורא אורו של משיח', ולא בכדי קשורים הדברים זה בזה. ה' מתבונן על כל ה"עיסוקים" ובורא על גביהם את אורו של משיח, אבל עדיין קשור מעשהו באופן הישיר ביותר למעשה יהודה שהוליד את פרץ.
היכן משתלבות שתי הנשים בפעילות הזו? לו נרצה לצרפן ל"קבוצות הפעילות" לאן נצרפן?

הרי זה ברור: אשת פוטיפר עשתה יד אחד עם האחים להמשיך במכירת יוסף, ולהביאו למקום נמוך יותר מן הבור שאליו הושלך. היא שותפה לעשייה של שנאה, קנאה וייאוש.

תמר, לעומתה, עשתה יד אחת עם יהודה ועם הקדוש ברוך הוא ביצירת אורו של משיח. היא שותפה לעשייה שיש בה, למרות הסיבוכים, חיים ותקווה. 'תקוות חוט השני'.

וזו, כמדומני, השורה האחרונה והמשמעותית של ההשוואה ביניהן