תפילת נשים בציבור, או איך כמעט השתגעתי במוצאי השבת

מה תעשה אישה שנוהגת להתפלל בכל יום, ולפתע  לא רק בית הכנסת אלא אפילו המרחב הציבורי מזכיר לה שהיא לא נספרת למניין? פרופסור פמלה לאופר יוקוליס כותבת לקולך על תפילה ואפליה בימי קורונה

דבר אחד הוא לספור רק גברים למניין. דבר שונה לחלוטין הוא להגדיר בחוק שרק גברים רשאים להתפלל בציבור.

כשראש הממשלה הודיע במוצאי השבת ההיא שתותר תפילה במרחב הציבורי ללא יותר מעשרה אנשים, חשבתי שאני הולכת להשתגע. הייתי בהלם.

מכיון שלפי ההלכה תפילה במניין מחייבת נוכחות של לפחות עשרה גברים, משמעות ההוראה הייתה שברגע שאשה תצטרף לתפילה היא תעבור על החוק. כיצד ייתכן שתפילת אישה בציבור תהיה עבירה?

כשנתתי ביטוי לתדהמתי בשיחות עם חברים ועמיתים, קיבלתי תגובות שונות. "אל תדאגי, ממילא לא יאכפו את זה" (תגובה זו שמעתי מאנשים שדרך כלל נזהרים מאד בציות לחוק). "חשוב לשמור על בריאות הציבור". נימוק נוסף נתלה בפלפול הלכתי: "נשים אינן מחויבות להתפלל במניין" (נכון, אבל זה לא משנה את הבעייתיות שבהוראה הזו, מה גם שגם לגבי גברים לא חלה חובה ואפילו קיים איסור תפילה במניין כשיש חשש, אפילו רחוק, של פיקוח נפש). ואחרון אחרון חביב: "היהדות ידועה בהפליית נשים. עליך להשלים עם זה. מדוע זה כל כך מפריע לך?".

לא השתכנעתי. הפליה דתית שהופכת לחלק מהחוק האזרחי, ודווקא בעידן כל כך לחוץ ומלחיץ, מצויה כבר מעבר לכוח הסיבולת שלי.

כשאני מנסה להבין מדוע כאב לי הדבר כל כך, אני חושבת על היבט שלילי והיבט חיובי.

בהיבט השלילי, ברחוב שלי, ממש מחוץ לשער, התקיים "מניין רחוב" עד שהמגבלות האחרונות אסרו כלל על תפילה במניין. כאישה, היציאה מהבית בשעות אלה הייתה בעיני כמין פלישה למרחב הקדוש של תפילה. 

כמובן, איש לא היה מעז להעיר לי לו חלפתי על פני המתפללים בדרך למכונית או לריצה. אבל כאשה שומרת מצוות הרגשתי לא נעים בכל יציאה כזו מהבית בשעת התפילה.  

אני שומרת מצוות, מכבדת את קדושת התפילות ומשתתפת במניינים ״רגילים״ (ולעתים, גם במניינים ״שוויוניים״ יותר), אבל אלה מתקיימות דרך כלל במרחב דתי שניתן להיכנס אליו ולצאת ממנו ללא קושי ובלי להפריע למהלכה התקין של התפילה.

המניין שהתקיים ברחוב הסמוך לביתי העתיק את ההפליה בין גברים לנשים אל מפתן ביתי, באופן פולשני וחונק. לשמע הכרזתו של ראש הממשלה הבנתי שחידוש התפילות ברחוב הוא רק עניין של זמן. הצטרפותי לתפילה, ואפילו יציאה שגרתית מהבית ועמידה בצד, הייתה עלולה להפוך את התפילה למעשה עבירה. "אי-נעימוּת" הייתה לשותפות למעשה עבירה פלילי.

הפגיעה השנייה שהרגשתי התמקדה בהיבט החיובי: חיינו מתנהלים כעת תחת הסגר. כרבים אחרים, גם אני משתוקקת לצאת למרחב. כאב לי מאד לשמוע שאהיה מנועה כליל מאחת (תפילה בשטח ציבורי) משתי ההקלות שהוחלטו רק בשל היותי אישה.

אני נוהגת להתפלל מדי יום. דווקא בימים אלה, כשאני עובדת מהבית בכל שעות היום, אני מבקשת לצאת החוצה שלוש פעמים ביום, ולו לזמן קצר, ולהתאחד מחדש (כמובן, תוך חבישת מסיכה ושמירת מרחק) עם אנשים אחרים, עם בני קהילתי.

תפילה בציבור היא הזדמנות להיות חלק מקהל. מציבור. אולי לא סופרים אותי למניין, אבל לפחות מאפשרים גם לי ליהנות מהחוויה הרוחנית שבתפילה.

תפילה בציבור מתחת כיפת שמיים – בעידן שבו הכל מתבודדים בעל כורחם – היא דרך נפלאה להתאחד מחדש עם הקהילה ועם הקב״ה.

במוצאי שבת, הלכתי אפוא לישון עצובה. עצובה מאד.

בבוקר, מסיבות שכמובן אינן קשורות לזכויות נשים, העולם היה פתאום מקום טוב יותר. מספר המתפללים המרבי הועלה לתשעה עשר.

לאחר שלמדתי עד כמה גדול הוא כאב ההימנעות מהשתתפות בתפילה, ולמרות לילה עם מעט מאד שעות שינה, התעוררתי בהתרגשות והצטרפתי לתפילת השחרית. הזמנתי חברה טובה שאומרת קדיש להצטרף אלי. עבר יותר מדי זמן מאז יכלה לומר קדיש במניין.

יצאנו מאפלה לאורה. העצב העמוק היה להתעלות רגשית ורוחנית, באמצעות השתתפות בתפילה משמעותית, במקום שבו הרגשתי ב'בית', תרתי משמע. גם בתי בת ה-11 הצטרפה אלי. שכנים שהשתתפו במניין דיברו עמי כמו שמעולם לא קרה לי קודם, בשעה שעמדתי מאחורי מחיצה בתפילות היומיומית במהלך שנת האבלות שלי על אבי. חברתי כמעט בכתה כשלא רק ״הרשו״ לה לומר קדיש, אלא ביקשו שתעשה זאת בקול רם יותר כדי שיוכלו לענות ״אמן״. בקול רם! באמת?

אני חיה בשני עולמות שונים. בחיי המקצועיים אין סיכוי בעולם שהייתי משלימה עם הפליה כלשהי. בחיי האישיים, כאשה שמאמינה בחיי רוחניות ואמונה, אני נאלצת להשלים (אם כי משנה לשנה, פחות ופחות) עם מידה מסוימת של הפליה.

אני מאמינה שאפשר להיות פמיניסטית שומרת מצוות. יש תקווה להתקדמות. רצוני להיות חלק מקהילה מאמינה שמקבלת אותי ומכבדת אותי איך שאני. היום הרגשתי שצעדתי צעד קטן קדימה.

שתי הפתעות נעימות יצאו אפוא מהכרזותיו הפזיזות של ראש הממשלה קודם שכינס את הממשלה להחליט בעניין: האחת, אני היום מחויבת להשתתף בתפילה בציבור שלוש פעמים ביום; והשנייה: המניין השכונתי, הפך – ולו במקצת – יותר סימפטי כלפי נשים.  

שיהיו לכולנו עוד הרבה הפתעות טובות ומבורכות כאלה.  

פרופ' פמלה לאופר-יוקוליס מלמדת במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"