22.3.23 / אתר כיפה
על פניו, נשים בישראל נהנות מאותן זכויות בסיס של גברים. אבל הן עדיין לא יכולות להתמודד במפלגות מסוימות, לא נהנות מחירות פיסית מוחלטת כמו הגברים ומודרות משלטי חוצות. הנשים הדתיות לא מצטרפות למיצגים האדומים כי הגלימות שלהן הן פרוכת ארון הקודש.
אי אפשר היה לפספס בחודשים האחרונים את מיצג סיפורה של שפחה שהפך לסמל המחאה נגד הרפורמה המשפטית והפגיעה שלה בזכויות נשים. הוא מצטלם יפה, בהחלט, אבל קולות עזים – גם של נשים – סוברים שיש בו חוסר הוגנות. החיבור לסדרה שבה נמכרות נשים לעבדות הופך את ישראל לרפובליקת גלעד בשעה שהיא מדינה ליברלית וחופשית לכל דבר.
זה טבעם של דימויים. הם מקצינים את המציאות כדי להתריע. לכן צריך להניח להם ולשאול בכנות: מהו מצבה של האישה הישראלית? מה מצבה של האישה הדתית? על פניו, נשים בישראל נהנות מאותן זכויות בסיס של גברים. הן הולכות לבית הספר, לומדות נהיגה, נרשמות לאוניברסיטה, בוחרות מקצוע, בני זוג ומצביעות. אז מה הבעיה? למה להגזים?
האמנם זו הגזמה? למעשה, את מצבו של האזרח או האזרחית, יש לבדוק כשהוא יוצא דווקא מאיזור הנוחות שלו, או כשהוא נפגע על ידי הרשויות, או על ידי אדם אחר. כלומר, מה קורה כשאישה רוצה לעשות משהו שנשים לפניה טרם עשו? או כשאישה נפגעת על ידי אדם מסוים, למשל בעלה?
צ' היא אישה מוכה. היא אזרה אומץ, התלוננה על בעלה ויצאה למקלט, כלאה את עצמה מרצון בעוד התוקף מסתובב חופשי. פיתוח ישראלי הציג צמיד איזוק מפלסטיק. תוקף שכבר הפר צווי הרחקה ומוכר לרשויות יענוד אותו והאישה תדע אם הוא בסביבה ותוכל לדווח. תוכל לנשום. אבל הממשלה לא מוכנה להעביר את החוק הזה. אמצעי מציל חיים קיים בעולם ולא נעשה בו שימוש.
ש' מבקשת להתגרש. הנישואים עלו על שרטון אבל בעלה לא נותן גט, וסוחט אותה כספית. בית הדין אומר "נסו שלום בית". אבל הבעל בורח מהארץ וש' כלואה בנישואים שהתפוגגו. למי תפנה? בישראל הסמכות הבלעדית במעמד אישי היא בידי בית הדין. כרגע נשים יכולות לנהל לפחות את העניין הכספי ואת המשמורת על הילדים בבית משפט אזרחי, אבל הצעת חוק עכשווית רוצה למסור גם את הסמכויות האלה לבית הדין.
ולמה לחפש את השלילי? בואו נדבר על נשים שחיות במסגרת נורמטיבית ומיטיבה. הן משכילות, הן השקיעו זמן ומשאבים בלימוד ועכשיו הן מרגישות שהן רוצות לתרום לקהילה ולהצטרף למועצה הדתית, לכהן כראשת מועצה – יש להן רעיונות נהדרים לשיפור איכות החיים בעיר.
כנראה שהן לא תוכלנה. משרד הדתות מעדיף גברים בתפקיד הזה, גם אם אין פה שום נימוק הלכתי. הרבנות הראשית גם לא תאפשר להן לגשת לבחינות הסמכה לרבנות. הן לא יזכו בתואר הנכסף "רבנית" אלא אם יתחתנו עם רב ואז השמיים הם הגבול.
לא באמת. הגבול עובר הרבה יותר קרוב לסף הדלת. נשים בישראל לא נהנות מחירות רוחנית ופיסית ממנה נהנים גברים. נכון, הן יכולות ללכת לים, לבית הכנסת, להתפרנס, אבל גם אז ירוויחו 30 אחוז פחות. ואם ישאפו להרחיב את הגבולות שלהן, או להתגונן מאלימות – לא עומדים לרשותן כלים. וזה נכון שבעתיים לגבי נשים דתיות וחרדיות.
אין שום מדינה ליברלית שבה נשים מסוג מסוים לא יכולות לרוץ לכנסת וזה עובר כנורמה. אין עוד חברה מודרנית שבה רק נשים לא יכולות לגשת למבחנים המקצועיים בתחום בו השתלמו. רק נשים דתיות ורק ברבנות הראשית. אין עוד מקום בעולם, הרואה עצמו כדמוקרטי וליברלי בו נשים מתבקשות להיעלם משלטי חוצות, לשבת בירכתי האוטובוס, לא לשיר בטקסים וזה עובר בשקט.
אז נכון. נשים דתיות כמעט ולא מצטרפות למיצגים האדומים. הן רוצות בנוכחות של התורה בחייהן, ומקבלות הפרדה בבתי הכנסת ובתי המדרש. את המעשה הפמיניסטי שלהן הן מקיימות בהתפתחות אישית תורנית, באיוש בתי מדרש, בהעמקה בתורה ובהלכה, כך שהן יכולות לעמוד בשורה אחת עם תלמידי ישיבה כרבניות ויועצות הלכה.
בשבת הקרובה ארגון קולך יקיים את שבת דורשות טוב. עשרות תלמידות חכמים ידרשו בבתי הכנסת בכל רחבי הארץ, הן יעמדו מול הציבור וישפיעו עליו מתורתן וחוכמתן. עוד יש לנו עבודה, אבל במקביל לפעילות מול הכנסת ובתי המשפט, נשים לא מפסיקות לחתור ולהתקדם במעלה הזרם, לתקוע דגלים לאורך המסלול: לימוד גמרא, הנהגת מועצה דתית, בחינות הסמכה. המצנפות הלבנות הן מטפחות מסוגננות, הגלימות שלהן הן פרוכת ארון הקודש. הן צועדות לעבר חירות רוחנית ומעשית וקורעות בכל יום את הים.
