אות של הכרה – למנהג הנחת תבשיל בליל הסדר זכר למרים

הזמנה לחידוש מנהג שורשי: הנחת דג זכר למרים

בתשובה שהגיעה אלינו משמו של רב שרירא גאון אנו שומעים על מנהג נאה, שנשתקע ושנשתכח ברבות הזמן, של הנחת תבשיל על שולחן הסדר זכר למרים. מנהג זה מוזכר באחת מבין שורת תשובות שהשיב רב שרירא גאון לשאלות שנשאל על ידי אנשי קירואן, המופיעות בספר "מעשה רוקח" לר' אלעזר מוורמייזא, בעל החיבור הנודע "הרוקח". וכך נאמר: "ועוד שאלו על ב' תבשילין והשיב זכר לב' שלוחים משה ואהרן ששלח הקב"ה במצרים ויש משימין עוד תבשיל א' זכר למרים שנ' 'ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים' (מיכה ו, ד) ואותן ג' תבשילין דג בשר וביצה כנגד ג' מיני מאכל שעתידין ישראל לאכול לע"ל [=לעתיד לבא] דג כנגד לויתן ביצה כנגד זיז שדי בשר כנגד שור הבר" (מעשה רוקח, סאניק תרע"ב, סימן נט, עמ' יז).

ישנם מקורות נוספים בודדים המזכירים כי שני התבשילים הם כנגד משה ואהרן, אולם זה המקור היחיד המתייחס למרים. לפי אחת הדעות המובאות בבבלי פסחים (קיד ע"ב), אחד התבשילים הוא זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. בספרות המאוחרת יותר רווחו דעות ומנהגים שונים בדבר מהות התבשילים, והמנהג כפי שהתגבש ברבות הזמן במרבית קהילות ישראל הוא של שימת זרוע כנגד הפסח וביצה כנגד החגיגה (ראו שולחן ערוך, או"ח, הלכות פסח, תעג, ד).

אם נבקש לשייך את המקור בדבר השמת התבשיל זכר למרים לנוהג המקובל בימינו, הרי שנראה לומר כי מכיוון שהזרוע נחשבת כתבשיל הבשר, והביצה – כמות שהיא, יוצא שהתבשיל שיש להניח זכר למרים הוא דג. בהקשר זה יוער כי בבבלי פסחים (קיד ע"ב) מובאת במסגרת האפשרויות של שני תבשילי הקערה דעתו של חזקיה לפיה ייחשבו כשני תבשילים אפילו דג וביצה שעליו.

ברי הוא שיש בקיום מנהג זה משום הכרה בתפקיד המרכזי שמילאה מרים בגאולת מצרים. המנהג לא הצטמצם לנשים בלבד, אלא נהג בקרב הציבור כולו, ומבחינה זו אין הוא פמיניסטי מעצם מהותו. לפנינו מנהג שורשי אשר בשנים האחרונות החלו לאמצו ולהשיבו על כנו לתפארת מרים הנביאה, בבחינת "חדש ימינו כקדם".

ראוי לסיים בתפילה הקשורה בחג הפסח שחיברה המשוררת היהודייה-איטלקייה הלמדנית במאה התשע-עשרה, רחל מורפורגו (1871-1790). במאה זו התקיימו דיונים הלכתיים בדבר האפשרות  של חידוש קרבן פסח, אף בלא הימצאות המקדש על תלו. רושם זה נתן את אותותיו אף עליה, כשהיא שיגרה לבן דודה, שמואל דוד לוצאטו, נוסח תפילת "מי שבירך", ובו ייחלה שהמקדש ייבנה ויזכו לעלות לרגל ולהקריב את קרבן הפסח. בגרסה זו, שהתחברה בשנת תר"י (1850) ושהתפרסמה באסופת שיריה וכתביה "עוגב רחל", כללה אף את האמהות: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה יברך את כל קהל עדת ישראל ונזכה ונחיה ונעלה להקריב פסחים על גבי המזבח שמחים וששים בבנין בית מקדשנו במהרה בימנו[!] אמן" (עוגב רחל, מהדורת יצחק חיים קסטיליוני, קראקא תר"ן, עמ' 107).

זהו נוסח מעודכן של המאמר "אות של הכרה: למנהג הנחת תבשיל בקערת הפסח זכר למרים", שראה אור בקולך 8 (תשנ"ט), עמ' 3.
על תפילתה של רחל מורפורגו ראו באריכות י' לוין, "'כה כתבה הצעירה מן הצאן': על תפילת 'מי שבירך' לרחל מורפורגו", הצופה, יום שישי, כ"ו באדר תשס"ד, 19 במארס 2004, סופרים וספרים, עמ' 11, 14.

—–

© כל הזכויות שמורות ליעל לוין