וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ: מִיוֹסֵף ואֶחָיו לְיוֹסֵף ואָחִיו

פרשת מקץ ממשיכה את סיפורי יוסף וסופה אינו חתום אלא, נותר עם דרמה גדולה על אודות השאלה מה ייעשה בבנימין וב'גניבה' אשר נמצאה בתחתית השק שלו. מן העיסוק ביוֹסֵף ואֶחָיו המרובים אנו יכולות להפנות את המבט אל יוֹסֵף ואָחִיו, בן אונה של אמו ובן ימינו, בן הזקונים של אביו.

בנימין, הקטן בילדי יעקב, לא זוכה ביריעה טקסטואלית רחבה בתוך חטיבת הסיפורים הנוגעים במרכזיות אחיו ובדמויות אחרות. הוא ניצב כבן-אמו שלא זכתה לבוא בימים ועל כן, מציב אותו אביו לימינו, שָׁמוּר, מפוקח וזאת על מנת שלא להוריד את שֵׂיבָתוֹ לָשְׁאוֹל. איננו מתוודעים לבנימין הפועל באופן עצמאי, כזה אשר הופך למרכזי בעלילה, אפילו לרגעים קלים. בנימין נותר בגדר דמות הסמוכה לדמויות בולטות יותר: אמו, אָחִיו, אביו ובסוף הפרשה הוא זה הנסמך על האחים המגוננים עליו.

למן לידתו, עֲבוֹר דרך קורותיו כבן-רחל הנותר לבדו במשך שנים ארוכות וכלה בעתידו לאחר ברכת יעקב – בנימין איננו זוכה שתשומת הלב מרוכזת בו. עין עכשווית מוזמנת להיעצר ולהתבונן בו. כח המבט המכיר במיעוט סגולי – יהיו אלו הנשים, הטף, הזקנים או השתוקים, החלושים או השקופים באשר הם בתיאורים שונים... גם כאן, נדרש מבט והתעכבות על דמותו של בנימין או, במדויק יותר: על המתרחש לו, על המתרגש עליו.

לא דומה ביוגרפיית יוסף לביוגרפיית בנימין, למרות השוני המשותף, האָחֲאוּת המהווה מיעוט מתוך כלל שנים-עשר האחים. בנימין, אשר לא זכה אף לא בשנים מועטות לצד אמו רחל, חי תמידית את היותה נוכחת-נפקדת ומנקודה מסוימת בחייו, אף אחיו הבכור נפקד ונוכחותו נעדרת. בנימין איננו נספר באופן שונה משאר בני יעקב. לצד העובדה כי נותר יחידי מאמו, בשונה משאר האחים בני האמהוֹת האחרות, הוא אינו מערער בייחודיות כדמותו של יוסף אבל, הוא גם אינו זוכה למבט חומל המתייחס אל בדידותו, אל ה'עוני' המשפחתי שהוא חווה מרגע לידתו ובאופן שמועצם, עם היעלמות אחיו.

בהגיע האחים למצרים, עם בנימין, יוסף נדרש להתאושש מן הרִגְשָׁה בחדר נפרד, אך גם מעז לראשונה ליצור סיטואציה בה הוא יכול להטיח באחיו את השאלה הגדולה: "מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם"? (בראשית מ"ד, ט"ו), לכאורה ביחס לנסיון הגניבה שהוא טפל עליהם ברם, שאלה זו יכולה להישמע כנשאלת למפרע על אודות המעשה אשר עשו לו. האח המסתתר, יוסף, מעמיד את שאר האחים שוב עם התמודדות של אח יוצא דופן והכרעה לגביו; אולי עושה זאת יוסף על מנת לשחזר משהו מעברו ומצפה הוא לחזות בהכרעתם בדבר האשמת בנימין בגניבה.

בנימין, הבן הקטן, היתום מראשיתו, ניצב במעמד מוקצה-מוקצן עוד יותר ואף עתה לא זוכה ליחס אמפתי מסוים, כבשאר ימות חייו עד כה. אין פניה אליו, אין התייחסות אישית אליו, אלא ישנה מגננת בשל המחויבות ליעקב. יחס זה עשוי לעורר חוויה אינסטרומנטלית – לא בנימין הוא החשוב בהתרחשות שעשויה להביאו להשתעבדות לאותו משביר אלא, רק מורא אביו על האחים. אין מוצא פה לבנימין, איננו שומעות קבילה שלו כנגד גניבה אשר לא גנב, איננו שומעות את עמדתו – מחד גיסא, הוא זוכה להגנה ומאידך גיסא, האירועים מתנהלים ממעל לו, 'מעל ראשו' ולא ביחס המאפשר לו הבעה, נקיטת עמדה או פעולה.

בקיץ של שנת התשס"ב, הוצגה תערוכת ציורי תנ"ך של האמן אורי לסר (Lesser Ury 1861-1931) בבית הכנסת ה'חדש' בברלין. באותה העת ביקרתי בעיר ועצירה מול ציורים בהם בנימין נוכח, גרמה לי להבין שבנימין הוא הסיפור הטרגי שלא סופר, עקב האפלת דמותו של יוסף; התייתמות עם הלידה, אבדן אח לשנים רבות, בדידות גילאית מול שאר האחים שנותרו עם אביהם.

בציורו של לסר את ברכת יעקב את בנימין ניתן להבחין שהאחים נראים כ'בעלי-בתים' ורק בנימין מעין 'מוגלי' קטן, עם כתפיים קטנות ועיניים גדולות מקבל ברכה מאביו ובעצם לא מבין כנראה, את המוות הנוסף האורב למשפחתו. בנימין היַלְדִּי (בעיני לסר, ללא נסיון חישוב השנים כפרשני מקרא שונים) עתיד גם לחוות לא הרבה אחר כך את פטירת אחיו יוסף ולהיוותר לבדו, ללא איש מהמשפחה הגרעינית עמו. טבע העולם הוא שהצעיר קובר את המבוגרים אך, בנימין החל בקבורה עם יציאתו מן הרחם, עם היפלטותו אל העולם ללא המשך ריח הגוף שהכיר. בנימין הוא אשר נבעט אל העצמאות, ובו לא עוסקים.

את הציור אשר ראיתי, לא צילמתי, אך אני זוכרת את גובהו, צבעיו ועוזו בהעמדת יעקב, בניו ובנימין עימהם שונה ונבדל. משהו מן החוויה של ציורו זה מצאתי במילותיו של מרטין בובר (מ1903) על ציורי הנוף של לסר: "נופי אורי הם כה נעדרי תוכן, כה הזייתיים עד שאי אפשר להסבירם כמעט, אלא לראותם ולהרגישם בלבד" (מתוך: תקוה לשעה זו, תל-אביב תשנ"ב, עמ' 188. זהו תרגום מתוך הספר שהוציא ב-1903, Jdische Kunstler). על מנת לא להיוותר נעדרי ויזואליה ממשית נתבונן בתמונה נוספת של לסר, נגישה אינטרנטית - Jacob blessing Benjamin, ולה שתי גרסאות – בשחור לבן - צוירה ב1920 (קישור לתמונה בגוגל - לחצו כאן) וצבעונית  - צוירה ב 1884(קישור לתמונה בגוגל - לחצו כאן). בגרסה הראשונה, ניתן לראות את האחים המבוגרים עומדים ברקע, בעוד שבתמונה הצבעונית עומד בנימין לבדו עם אביו; לסר צייר את בנימין הטמון בידי אביו, באופן שמהדהד את החיק החסר לו באופן המשקף את הרוך היַלְדִּי לעומת זקנת אביו. את הזִקְנָה שקפצה עליו מצד חיי הבדידות המשפחתית, לצד עלומי-בנימין ועלומי-אמו. (בובר מציין כי "עיבודו של חומר תנ"כי בשם "יעקב מברך את בנו בנימין", נשמדה זמן מה אחרי היווצרה" – איני יודעת לאיזה משלושת היצירות הנ״ל כוונתו.

בפרשתנו, יעקב, יוסף, האחים – כולם חיים, כולם עוד במסע שהסוד בו עוד לא נגלה והאיחוד עוד לא הושלם, גם המוות השָׁלֵו עוד לא פקד אותם. אם בטבור חטיבת הסיפורים על יוסף נִישָׂא מבט אל מי שחלוש יותר, חוסה מבלי בחירה בהגנת הסביבה אך, לא מביע קול משלו – נקיים עוד קריאה משמעותית בזיהויינו את הקול המושתק-שותק, קול שלעתים מבקש להיוותר במצב זה ולעתים משווע באלם לפתחון פה. נביט אז, אבל לא נכריח את השמעת הקול אלא את העין שלא פנתה קודם לכן, הלב שלא שהה מספיק עם בנימין שבעלילה ובנימין שבסמל. קריאה שכזו, אף אם היא מתייחסת אל דמויות גבריות (כליהוק המקראי בפרשתנו), מעידה על הפנמת הקול המוסרי המבקש למצוא את המוקטן, על כורחו, על מנת להשיב רוח חדשה והכרה שמוציאה מתוך הסֵתֶר והאִילְמוּת.