שנה אמרה מוכרת בשם ר' ישראל סלנטר, כי באלול אפילו הדגים שבים רועדים מאימת יום הדין. גם אמירת הסליחות ותקיעת השופר מוסיפים לאווירת הפחד הכללית, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?". תקופה זו נתפסת כקודרת, מצומצמת ומיוסרת, שבה כל המרבה להתענות ולסגף עצמו, הרי זה משובח.
אבל חודש אלול נקרא גם 'חודש הסליחות והרחמים', מה עניין הרחמים לאימת הדין? ומה עניין התשובה לזמן זה דווקא? האר"י הקדוש כתב כי בכל שנה ושנה חוזר כל העולם לקדמותו, כפי שהיה בבריאת העולם (שהחל להיברא בכ"ה באלול). ואם כן מובן, מדוע גם אנו נדרשים לחזור בתשובה, מלשון שיבה, שיבה אל המקום שממנו באנו ושם התחיל הכל, כפי שאמרו חכמינו, כי תשובה קדמה לעולם. אפשרות התיקון נולדה עוד בטרם נברא מה שניתן לקלקל. אלול קדם לתשרי, והתשובה קדמה לבריאה.
ויותר מכך, לפי החישוב, עלה משה להר סיני בפעם השניה בדיוק בראש חודש אלול, וירד ממנו עם הלוחות השניים לאחר ארבעים יום בעשרה בתשרי, יום הכיפורים. לוחות אלה מבטאים יותר מכל את החרטה והתיקון, את הסליחה והכפרה. אם לאחר חטא העגל היה נדמה שאין עוד סיכוי, והברית ביננו ובין הקב"ה הופרה באופן בלתי הפיך, בא הקב"ה בעצמו, ושם בנקרת הצור שבחורב מלמד אותנו את סוד התיקון, את המפתח לקבלת השבים, במסירת י"ג מידות של רחמים. ארבעים הימים הללו של משה על ההר, ששיאם ביום הכיפורים יום חידוש הברית, הם ימי התשובה והרחמים.
על כך אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור , והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים, עשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ואמר רב יהודה: ברית כרותה לי"ג מידות שאין חוזרות ריקם, ומסביר רש"י, שאם יזכירום ישראל בתפילת תעניתם אינן חוזרות ריקם. רבינו בחיי מוסיף על דברי חכמינו, ורואה בי"ג המידות את הדרך האולטימטיבית לתיקון, שכן אין בידינו אפשרות אחרת לזכות בדין: "והנה בזמן הזה שאנחנו שרויים בגלות, ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאתינו, ולא מזבח להקריב עליו קרבנות, ולא בית המקדש להתפלל בתוכו, לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפילתנו וי"ג מידותיו."
מן הדברים מובן, כי אין אנו עומדים לפני שופט אובייקטיבי, המחפש את מידת האמת והדין, אלא באים לפני אוהבנו, המחפש את זכויותינו, ואף מלמד אותנו כיצד להטות את תוצאת המשפט לטובתנו. ראב"ע מבאר, כי לוחות הברית נקראים על שם הברית שב-י"ג מידות, והם כשטר עדות עליה. הם שניתנו בסיני מונחים בארון הברית, הקרוי על שמם, ומכוסים בכפורת שעליה שני הכרובים, שפניהם איש אל אחיו. הגמרא מספרת שבשעה שהיו ישראל עולים לרגל, היו מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים, שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה. באופן מדהים, אף בעת עונש החורבן הנורא, עת פרצו האויבים להיכל, הם ראו את הכרובים המעורים זה בזה באהבת עולם.
דרשות שונות נקשרו לשמו של חודש אלול, והמפורסמת שבהן תולה אותו בראשי התיבות מתוך שיר השירים – אני לדודי ודודי לי. אמנם קדם לכך פסוק דומה אך שונה: דודי לי ואני לו. הביטוי 'דודי לי' מופיע שלוש פעמים, והוא מבטא ביטחון בקשר, וקירבה שאינה מוטלת בספק מצד הדוד. בהמשך מתהפך סדר הדברים, והרעיה הופכת מפסיבית לאקטיבית 'אני לדודי', שוב שלוש פעמים. מן הודאות בקרבת הדוד וחיפושיו המתמידים אחר הרעיה, השתנה המצב וכעת היא מבקשת אחריו, שכן קול הדוד הדופק בדלת, לא נענה, והוא חמק עבר. כעת עוברת הרעיה שינוי תודעתי, ומבינה שהיזמה צריכה להיות בידיה, עליה לבקש ולחפש את אהובה.
לכאורה העשיה נדרשת מצדנו בלבד, שכן אנו שהרחקנו, ששכחנו ושמעלנו בברית, אך אין היא חד סטרית במובהק. בעל התניא המשיל זאת להקבלת פני המלך בשדה, טרם בואו להיכל מלכותו. כאן הקשר הוא בלתי אמצעי וללא מחיצות, והמלך גם הוא בא לקראתנו, ומזמין אותנו לשוב אליו בפנים שוחקות, בבחינת 'אני לדודי ועלי תשוקתו'. הוא אוהב אותנו וחפץ בנו. גילוי מפעים זה מובא בשירו של רבי יהודה הלוי: "ובצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך". תשובה כזו נעשית מתוך שמחה וחיות של מפגש מחודש, של 'עשה טוב' כמי שעסוק בניקוי אורוות המלך, ולא במרירות ובקדרות של התמקדות בחטא, של 'סור מרע'. מתוך התשובה בשמחה נבין כמה חיות איבדנו מתוך החטא-ההחטאה, ונגדיל את כח הרצון להתחבר ולהתקרב מחדש אל מקור החיים, אל הטוב.
השופר שהזכרנו למעלה, איננו רק אות לחרדת יום הדין, אלא תזכורת למתן הלוחות השניים, ורמז לשיפור 'שפרו מעשיכם וברית לא תופר'. מבנה השופר המתעקל מן הצר אל הרחב מזכיר לנו כי "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". את הפתח הקטן שפתחנו, ירחיב הקב"ה באהבתו אלינו ובשמחתו בנו. אנו נקראים לעשות את הצעד הראשון: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", ואז נגלה כי "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".
ימי אלול, ימי טרום הבריאה, הם הראויים ביותר לחידוש הקשר הראשוני, שקדם לעולם, וכדברי בעל ה'נתיבות שלום': בימים הנוראים – ר"ה ויוהכ"פ אז מתחילה להתרקם הבריאה החדשה של השנה הזאת, ולכן המצב כמו בהתחלת הבריאה דכתיב והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך. והנה תיקון העולם התחיל בויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. שמעט מן האור דוחה את החושך תוהו ובוהו. … ואז אף כי אשב בחושך ובתוהו ובוהו ה' אור לי.
כי אנו רעייתך ואתה דודנו, אנו מאמיריך ואתה מאמירנו.
