"שיעור לדוגמא"

רבקה גינתון-ברנר מביאה את ליל הסדר כמופת של חווייה לימודית

2007-03-11

לעילוי נשמת אמי דבורה בת משה-יחיאל ורחל זכרה לברכה

מצווה עיקרית בפסח והציר המרכזי שעליו סובב ליל הסדר הוא הציווי " והגדת לבנך" (שמות יג,ח').

נראה , אפוא, שהחובה המוטלת עלינו בליל הסדר היא ביסודה חובה דידקטית, משימה של לימוד והוראה שתכליתה להבטיח שה"שיעור"  החשוב הזה אכן יילמד וייזכר היטב.
בשורות הבאות ננסה להראות שמסורת ליל הסדר עוצבה כבר מראשיתה בגרעינה המשנאי במסכת פסחים, ובהמשך התפתחותה במהלך דורות רבים, כחוויה לימודית מופתית, כ" שיעור לדוגמה  " המונחה על ידי שיקולים דידקטיים ועקרונות חינוכיים ראויים לציון, יתרה מזאת; אין ספק, שליל הסדר היה עומד בכבוד גם במבחנן של תפיסות חינוכיות עדכניות. נציג כמה מן העקרונות האלה הבאים לביטוי בלל הסדר וההגדה של פסח, ונצביע על האתגרים החינוכיים המתבקשים מהם.
ראשית לכל יש לומר, שהלמוד והסיפור באים כמענה לשאלה; כידוע, אין פותחים בהגדה עד שלא נשאלת השאלה מפי הבן: ... וכאן הבן שואל אביו "אומרת המשנה (פסחים י',ד').כלומר, המוטיבציה ללימוד צריכה לבוא מן הלומד, הוא המעורר את השאלה, הוא התמה "מה נשתנה" (המשנה הולכת בעקבות הנאמר בתורה; שאלתו של הדור הצעיר היא המניע ונקודת המוצא להגדה ולסיפור: "והיה כי ישאלך בנך", "והיה כי יאמרו אליכם בניכם)גומר.
השאלה היא תנאי הכרחי לתהליך הלימוד שכן אם הבן אינו שואל צריכים אחרים לשאול (אשתו, הוא שואל לעצמו וכו'; ר' בבלי, פסחים, קט"ז, א'). הלימוד של ליל הסדר נתפס, איפא, כלימוד דיאלוגי במהותו, כמסכת של שאלות ותשובות שנקודת המוצא שלה היא תמיהתו של הלומד על השינויים החלים בלילה זה. ואכן, חכמינו היו ערים מאוד לצורך בגירוי הסקרנות של הדור הצעיר וביצירה התשתית לשאילת השאלות; כמחנכים ראויים, רצונם היה שהשאלות תהיינה אמיתיות, אותנטיות, ולכן כבר בתחילת הארוחה ובמהלכה היו עורכים שינויים שונים מן הסדר הרגיל של הסעודה כדי לעורר את הילדים לשאול (מביאים ירקות לאחר הכוס הראשונה של הקידוש עוקרין את השולחן, חוטפין מצות, מחלקים קליות ואגוזים, ר' בה, פסחים, ק"ט וקט"ו). זאת בנוסף לשינויים הגדולים והידועים שאליהם מכוונות שאלות ה"מה נשתנה". דומני, שכבר ברובד ראשוני זה של יצירת ההגדה נכר המתח בין הצורך במסגרת קבועה של שאלות ותשובות, לבין הרצון ליצור סקרנות אמיתית ולעורר שאלות חדשות שיבואו מן הלומדים; בעייתיות זו עולה גם מדברי הרמב"ם הקורא לעשות שינויים רבים ונוספים כדי לעורר את השאלות ולהשיב לשאלה את מעמדה וטעמה הראשון (משנה תורה הלכות חמץ ומצה, פרק ז', הלכה ג').נראה שבימינו נהפכו שאלות ה"מה נשתנה" עוד יותר מבעבר לשאלות של שגרה, ידועות-מראש, והשיקול הדידקטי של היענות לסקרנות אמיתית של הלומד הולך ואובד; מן הראוי, אפוא שנחפש דרכים להכניס חדשנות ורעננות לשאלות ה"מה נשתנה" כדי שהלימוד יענה על צורך אמיתי של הלומד, כפי שהתכוונו מעצבי הסדר. נפנה עכשיו לבדוק ולראות מהן הדרכים שבהן מתבצעת ה"הגדה" . במובנה הפשוט 'הגדה'  היא אמירה, סיפור מילולי, ואולם, כבר בגרעין המשנאי, והרבה יותר במתכונת הסדר הידועה לנו, רואים אנו בבירור שהלימוד אינו מילולי בלבד, אלא כולל פניה משולבת אל האינטלקט, החושים והרגש. מצוות "והגדת לבנך" מתבצעת ומתרחשת במהלך הסדר במישורים שונים; במישור האינטלקטואלי- מילולי בדרך הפירוש, והדרש  שבמרכזו המדרש על "ארמי אובד אבי".
במישור המוחשי והסימלי כאשר מונחים המאכלים הסמליים על שולחן הסדר ואנו נקראים  להצביע עליהם, להתבונן בהם ולטעום את טעמם תרתי-משמע; ביחס לדבריו של רבן גמליאל "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח וגומ' " (פסחים ו', ה') יש להבין "אמירה" זו במשמע של הדגמה, המחשה ומתן טעם.
במישור הרגשי-בליל הסדר נאמרים ונעשים דברים אחדים שתפקידם לעורר את רגשות הלב. נביא דוגמה אחת מרכזית לעניין זה; כבר במשנה מובא המאמר הידוע והמפורסם:" בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו' " ( פסחים,י',ה' ). דומה, שהמטרה המוצגת כאן לפני המשתתף בסדר היא כפולה : מצד אחד, עליו לחוש הזדהות רגשית עם יוצאי מצרים ועם חוויית היציאה ממצרים, ומצד שני, עליו לחוות את האקטואליות והרלבנטיות של יציאת מצרים המתרחשת בכל דור ודור מחדש. כיצד ניתן להשיג מטרה זו שהיא, ביסודה, עניין של היפעלות רגשית? כאן נפתח הפתח להכנסת יסודות דרמטיים לתוך ליל הסדר, ליצירת מעין "הצגה" או "מיני-דרמה" של סיפור יציאת מצרים שתכליתה לעורר תחושה של השתתפות במאורע והזדהות אתו; בעניין זה ידועים מנהגים שונים הנהוגים בעדות ישראל ( למשל: צרירת המצות במטפחת, נטילת מקלות ולבישת חגורות, הליכה מסביב לשולחן או לחדר, העברת הקערה מעל לראשי המסובים ועוד*[ר1] ) סימוכין למנהגים אלו של הצגה ודרמה אפשר למצוא בגרסת הרמב"ם למאמר הנזכר; הרמב"ם גורס," בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילן הוא יצא ממצרים".
מצד שני, מוטלת עלינו החובה לחפש את המשמעות האקטואלית ואת הרלבנטיות של ספור יציאת מצרים לעצמנו, לדורנו, למקומנו; דוגמה לניסיונות אקטואליזציה כאלה אפשר לראות באיורים ובעיטורים שנעשו להגדות במהלך הדורות, קהילה קהילה וטעמה, ביצירת הגדות מחודשות בימינו( הגדת הקיבוץ, למשל ), בהשארת כסא ריק מסביב לשולחן הסדר ועוד. גם בנושא זה הציבו לנו עורכי הסדר אתגר חינוכי מתמשך: חווית הסדר חיבת לעורר רגש-רגש של הזדהות ותחושה של משמעות-אחרת עלול הלימוד להיות יבש, זר ומרוחק: עלינו לספר את הסיפור כך שייהפך לסיפור שלנו.
עקרון ידוע נוסף של הוראה טובה היא התאמת ההוראה ללומד וההתחשבות בצרכיו. והנה, נאמר במסכת פסחים שכאשר האב מלמד את בנו עליו לנקוט בכלל:" ולפי דעתו של בן-אביו מלמדו"( פסחים ו', ד') כלומר, לפי השגתו וכוח הבנתו של הבן. עניין ארבעת הבנים שהתפתח בשלב מאוחר יותר של התגבשות נוסח ההגדה, משקף גם הוא ככל הנראה, הבנה זו ש"הבנים" אינם עשויים מעור אחד ושעלינו להתאים את דרך לימודינו למי שעומד לפנינו ולכוון את תשובותינו לאופי השאלות ולאופי השואלים. תביעה דידקטית זו שבעלי ההגדה העמידו לעצמם ולנו לא הייתה קלה בזמנם ואינה קלה היום, אבל נראה שחשיבותה הולכת ומתעצמת; נזכור היטב שהיושבים סביב שולחן הסדר-אפילו הם בני משפחה אחת או חבורה אחת-שונים איש מרעהו, בגילם, ברקעם, בתחומי העניין שלהם-ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחבורת אנשים מגוונת. אם מבקשים אנו  ליצור סביב השולחן אווירה של קרבה ושותפות, שומה עלינו להשתדל שכל אחד ואחד יוכל למצוא בחוויית ליל הסדר את הדברים המכוונים אליו, המדברים אל ליבו.

חכמינו הכירו בעובדה שאחת הבעיות הגדולות העלולות לצוף בליל הסדר היא העייפות והנמנום; כבר במשנה דנים בשאלה מה לעשות בקשר לאכילת קורבן הפסח אם" ישנו מקצתן" או" כולן"; ואולם , בעיה זו הייתה חריפה כפליים בקשר לילדים ( התינוקות), שהלא עיקר המצווה הוא ו" הגדת לבניך", והדור הצעיר הוא קהל היעד החשוב ביותר של הלילה הזה. כיצד להבטיח את השתתפותם במהלך כל הלילה-זו הייתה אחת השאלות שהטרידה את מעצבי הסדר. אחד הפתרונות היה הכנסת יסוד של מתח, משחק ושעשוע ושיתופם של הילדים במשחק זה. מהו עניין חציית המצה, החבאת חלקה, חיפוש האפיקומן וגילויו תמורת הבטחה או מתנה , אם לא משחק בנוסח" חפש את המטמון" בלשון ימינו, משחק המבטיח שהילדים יישארו ערים עד לסיום הסדר?
אכן, כל מי שהתנסה בהוראה ובלימוד יעיד ששילוב של הומור, משחק ומתח בתהליך ההוראה הוא סגולה בדוקה למנוע שעמום ולהבטיח הנאה וערנות כאחת.
נציין בקצרה עוד שלושה עקרונות חינוכיים ומשמעותם לגבינו; ליל הסדר ,קיבל, כידוע,  את שמו מהיותו בעל סדר קבוע מראש; בלילה זה, שלא כבשאר החגים עלינו לפעול על פי תוכנית קבועה ונתונה. עורכי הסדר נתנו בידינו, "מערך שיעור", חומר מאורגן ומסודר. הם אף דאגו לצייד אותנו בסימנים לזכירה; שוב אנו מבחינים אצל חכמנו באותו רצון וצורך לאזן בין המסגרת, התוכנית והקבוע לבין השאיפה לשמור על חידוש, מתח ופנייה אינדיווידואלית.
והנה מתח זו בין הקבוע לבין המשתנה, בין השגרה לחידוש, בין התוכנית המוכנה מראש לבין ההיענות לספונטני היא נחלתו של כל מי שהתנסה בתהליך של הוראה ובתהליך של למידה. גם כאן משימתנו היא למצוא את האיזון הנכון ביניהם במהלך ליל-הסדר.
חוויית הלימוד בליל הסדר היא רב-דורית, היא מתרחשת במשפחה או בחבורה ואפשר לומר שמטרתה ליצור מעין "קהילה לומדת", ולו ללילה אחד בלבד. אבות ובנים, נשים וגברים, זקנים וצעירים, חכמים וחכמים פחות, קרובים ורחוקים-כולם משתתפים ושותפים, וזהו אופיו המיוחד והייחודי של הלילה הזה ( עניין זה עולה בבירור מין המשנה ומין הגמרא ב"פסחים").תפיסתם של חז"ל כאן היא תפיסה לימודית מקובלת היום-לימוד קהילתי-שוויוני.
אפשר שזה המקום להזכיר בקיצור את עניינן של הנשים בסדר גם מצד הדין וגם מצד המנהג; כבר בגמרא נאמר שהנשים חייבות בארבע כוסות, כלומר הן חלק בלתי נפרד מן הסדר, וכפי שלמדנו באחרונה מפיה של דר' יעל לוין-כ"ץ*, יש שנהגו להניח תבשיל שלישי ( נוסף לשני התבשילים) על שולחן הסדר, זכר למרים.

ואחרון-אחרון: כידוע אין שיעור טוב ללא הכנה ראויה. והנה, אין חג ואין לילה שההכנות שלו מרובות וממושכות כפסח וכליל הסדר. הכנה זו שכל בני המשפחה נוטלים בה חלק, הייתה אמורה להבטיח לנו בסיס ומוכנות נפשית לחוויית ליל הסדר. ואולם הקושי המוכר לכולנו הוא העייפות והתשישות המשתלטים עלינו בשל ההכנות המרובות הללו. אפשר שהאתגר האחרון העומד לפנינו הוא לדאוג שנהיה כולנו, אנשים, נשים וטף, רעננים יותר ועייפים פחות, כדי שנוכל לקיים כראוי את המשימה החינוכית החשובה של ליל הסדר.    

 

 

 


 [ר1]ר' בספרו של פרופ' דניאל שפרבר" מנהגי ישראל ג', קי"ג-קי"ד ועמ' קפ"ה-קפ"ז, וכן ב"ספר המועדים" של יחיאל לוינסקי.

* דר' יעל לוין-כ"ץ-אות של הכרה-קולך 8