על לידת העולם בראש השנה

ראש השנה מכונה בתורה 'יום תרועה' או 'יום זכרון תרועה'. מעבר למעשה התרועה לא נאמר בתורה דבר על תכניו של היום. חז"ל העמידו יום זה סביב שלושה מוקדים המקיימים ביניהם מערכת קשרים מסועפת: יום בריאת האדם, יום המשפט והדין ויום המלכת הא-ל. שרה פרידלנד בן ארזה כותבת על ראש השנה

היום הרת עולם.

היום יעמיד למשפט כל יצורי עולמים

אם כבנים אם כעבדים.

אם כבנים – רחמנו כרחם אב על בנים

ואם כעבדים – עינינו לך תלויות

עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו

איום קדוש.

הבריאה בתפילות ראש השנה

ראש השנה מכונה בתורה 'יום תרועה' או 'יום זכרון תרועה'. מעבר למעשה התרועה לא נאמר בתורה דבר על תכניו של היום. חז"ל העמידו יום זה סביב שלושה מוקדים המקיימים ביניהם מערכת קשרים מסועפת: יום בריאת האדם, יום המשפט והדין ויום המלכת הא-ל.[i] בתפילותיו של היום הנכיחו חז"ל את שני היסודות האחרונים – דינם של כל באי עולם, המניע את האדם לתשובה, מצד אחד, והמלכת הא-ל על כל יושבי תבל, מצד שני.

לעומת זאת, יסוד בריאת האדם, ביום הזה, הינעצותו של היום בראשית ציר הזמן, מופיע באופן מצומצם הרבה יותר בתפילות ראש השנה; במסגרת ההקדמה לפסוקי הזכרונות מופיע המשפט "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן",[ii] ובפתיחת הפיוט הקדום "היום הרת עולם".

הרת עולם – גלגולי הביטוי

במרכז הפיוט הקצר והקדום 'היום הרת עולם' עומד משפטם של כל יצורי עולם ביום ראש השנה. ואולם הפיוט נפתח בביטוי העז 'היום הרת עולם', המתייחס ליסוד של בריאת העולם ומתאר אותו כלידה. הביטוי 'הרת עולם' זר וחריג בצורתו התחבירית. גם צורת הלשון 'הרת' תמוהה היא, וניתנת להסבר רק באמצעות חשיפת מקורו של הביטוי הזה. מקורו בפסוקי קללה שמקלל ירמיהו הנביא את חייו – "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ. וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה'… אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם. לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי (ירמיהו כ, יד-יח). ירמיהו הכאוב מקלל את יום לידתו, את מבשר לידתו, שלא מותת אותו מרחם. מתוך מצוקת קיומו ההוֹוי הוא מבטא את המשאלה הפנטסטית להישאר טמון בבטן אמו, קבור ברחמה, שרוי שם בהיריון נצחי. התיבה 'עולם' בביטוי "וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם" – משמעה, כמו ביתר היקרויותיה במקרא, לנצח. חז"ל, שבלשונם עברה התיבה מעתק סמנטי, אל המשמעות של 'תבל', העבירוה מתחום הזמן אל עולם המקום. כך שאל הפייטן הקדום את הצירוף הלשוני מן המקרא, אך העביר אותו להקשר החדש, תוך שהוא מדבר על הריונו של העולם, הריון התבל.

השינוי הסמנטי הזה, במלה 'עולם', גרר אחריו גם מעתק במשמעות התיבה 'הרת', שכן אם ירמיהו מדבר על שהייה שאין לה סוף במצב ההרוי, כשמצמיד הפייטן את הביטוי הזה למשפט המתייחס ליום מסוים, יום המשפט, ולהקשר של בריאת העולם, נראה שמתחלף משמעה של המלה 'הרת'. אין היא מתייחסת עוד למצב המתמשך של ההיריון, אלא לאקט היציאה מן ההיריון – ההיוולדות.[iii]

לידה ובריאה

דימויה של הבריאה ללידה אינו שכיח במקורות ישראל. ומובן הדבר בשל הטרנסצדנטליות של אלוקי ישראל. דימויי לידה הם דימויים המושתתים על רצף עד כדי זהות המין בין המוליד/ה לבין הנולד, ואילו בעולם היהודי, גם אם שכינתו של הא-ל שורה בתוך העולם, וגם אם האדם נברא בצלמו של הא-ל, עדיין פעורה התהום בין בורא נשגב ואינסופי לבין ברוא מוגבל. על כן, הועדפו דימויים אחרים לתיאור סוד בריאתו של האדם.[iv]

דימויים של ישראל כבניו של הקדוש ברוך הוא רווח במשלים רבים בספרות האגדה והמדרש. במדרשים ובתפילות רבות מופיע הא-ל כאביהם של ישראל – כך הפניות 'אבינו מלכנו', 'אבינו האב הרחמן' ועוד. אך נראה שמקורותינו נזהרים שלא לפתח את הדימוי אל האירוע המכונן את יחסי האבהות הללו, ועל כן אין בהם התייחסות מפורשת למעשה ההולדה גופא.

מכך חורג הפיוט שלנו בכפליים: בעצם התייחסותו לאירוע ההולדה הוא יוצא דופן, אך מעבר לכך, הדימוי המובא בו אינו של א-ל זכר, המזריע את העולם, אלא של אם הרה – המבט מתמקד ביציאה מן הרחם, בלידה, כדימוי לבריאה. כך מקבל היסוד של הרצף, ושל הקשר האימננטי בין בורא לברוא דגש ועוצמה מיוחדת.

מדרש הקריאות וההפטרות של ראש השנה

אכן, דימוי הריון העולם ולידתו חריג ביותר, ומופיע בתפילות ראש השנה באופן מפורש רק בפיוט 'היום הרת עולם', ואולם, במרומז ניתן למצוא אותו במארג הקריאות בתורה וההפטרות של שני ימי ראש השנה.

חז"ל קבעו כי ביומו הראשון של ראש השנה ייקרא פרק כ"א בבראשית, הפרק הפותח בפסוקים החגיגיים "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר", שהמשכו מדבר בגירוש ישמעאל מבית אברהם אביו. ביומו השני של ראש השנה נקבעה קריאת פרשת העקדה, בפרק העוקב מבראשית. ביום הראשון של ראש השנה מפטירים בסיפור עקרותה של חנה ובפקידתה בבן, שאותו הקדישה לעבודת ה' במשכן שילה, ואילו למחרתו נקבע פרק ההפטרה מירמיהו ל"א, פרק נחמה המסתיים בשמיעת קולה של רחל המבכה על בניה הגולים, זו רחל העקרה, שנפקדה בסופו של דבר בבן, ובשמיעת קולו של אפרים בן בנה, המבקש לשוב אל ה', ורחמי ה' ההומים אליו.[v]

מה פשר פסיפס פרקים זה, וכיצד הוא מתקשר לראש השנה? אף מי שתולים את קריאת הפרקים הללו בראש השנה במסורת המספרת בדבר פקידת שרה, רחל וחנה בראש השנה (מסורת המובאת בבבלי, ראש השנה י ע"ב- יא ע"א), יצטרכו לבאר את משמעותה של מסורת זו עצמה: מה הביא את החכמים לכרוך את פקידתן של העקרות הללו ביום ראש השנה.

כשביקשו חכמים לעצב את מחזור התפילות של ראש השנה, הם העמידו במרכזו את הדין ואת ההמלכה. כשביקשו חז"ל לעצב את היום הקדוש הזה באמצעות פרקי המקרא שייקראו בו, הם בחרו להעמיד במרכז הקריאות וההפטרות את מוטיב ההורות, הוא המוטיב המשרשר בין ארבעת הפרקים שנבחרו: בכל הפרקים נזכר בן שנולד לאשה שהיתה חשוכת בנים: פקידת שרה בבראשית כ"א, והמוצאות את הבן שבו נפקדה בבראשית כ"ב, ובהפטרות – פקידתן של חנה ושל רחל. בכל הפרקים חוזר גם מוטיב נוסף: הבנים שרחקו מאביהם ממגוון סיבות ונסיבות: ישמעאל מגורש על ידי אביו, בעצת צרת אמו, יצחק נעקד על המזבח בידי אביו מולידו, אף שמואל מוקדש לשמים, אך באופן מתון הרבה יותר – לעבוד לצד עלי הכהן במשכן, ואפרים גולה ממקומו וממקומה של אמו הקדמונית, רחל.

מה לראש השנה ולדגם החוזר הזה של בנים שהם פרי תשוקה וגעגוע, הפורשים ומתרחקים מהוריהם? זהו מעשה מדרשי מינימלי; בלא להוסיף מלה משל עצמם, בעצם העמדתם ארבעת פרקי תנ"ך אלו במרכזו של יום ראש השנה, מספרים חז"ל משהו מסיפורו של היום. יש בפרקים אלו כדי להעמיד את יחסי הקדוש ברוך הוא עם העולם כיחסים של הורה וצאצא, ואת ראש השנה – כיום ההולדת. מדי שנה עוצר העולם את מהלכו ביום ההולדת, ומתבונן בסיפור התשתית שלו כפי שנטווה באמצעות סיפורי ההורות השונים. בגעגוע הוא מביט אחורה, לעבר הרחם שממנה יצא ורחק כישמעאל וכאפרים במדבר. בהגיע יום הריונו או לידתו הוא משחזר את המרחק הנפער וגדל מדי שנה בינו לבין מקורו.

כיוון שהקריאות וההפטרות אינן אומרות אמירה פילוסופית אלא הן סיפורים, הן מזמינות לקרוא בהן לא רק מתוך דמות אחת. הקורא בהן עשוי לאמץ גם דמויות אחרות. כך עשויה הדרישה בהן להביא את המתפלל והקורא להשתתף גם עם צערו של הקדוש ברוך הוא, ההורה, העומד נוכח התרחקותם של בניו. בראש השנה, לפי חז"ל, ברא אלוקים ביום זה את האדם, ומדי שנה ביום הולדתה של האנושות הוא אומד מחדש את הפער הגדל והולך עם התבגרותה ועם הסתבכות נתיבי חייה. מתוך אמפטיה עם אברהם בהיפרדו משני בניו, עם חנה הנותנת את בנה לה', ועם רחל המבכה על בניה כי איננו, ניתן להתייחס ליום בריאתו של עולם לא רק מצד הדין והמשפט, אלא מתוך רחמים- כפי שמסתיימת הפטרת היום השני של ראש השנה – "עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'",[vi] ולא רק מתוך אמפטיה וחמלה לפי הבן האובד, אלא גם כלפי האב המביט אחריו בגעגוע.

שופר של אמהות

בראשית הדברים ציינו כי במרכזן של התפילות העמידו חז"ל את היסודות של דין והמלכה במרכז התודעה והעבודה הדתית של המתפלל בראש השנה. לעומת דגש זה, ראינו כי מארג הקריאות וההפטרות שקבעו להיקרא בימי ראש השנה רומז לדימוי בורא העולם כהורה. כפי שציינו לעיל, מוקדים אלו הם פרי הרחבה שהרחיבו חכמים את האמירה הלקונית המקראית – 'יום תרועה'. אל הקול הקמאי, היוצא מקרן כרותה, שהציבה התורה במרכז היום, יצקו חכמים תכנים שונים, באמצעות התפילות שסידרו ליום ראש השנה והקריאות וההפטרות שבחרו לקרוא בו.

השופר משמש ככלי הדין – קולו המצמרר מעורר מתרדמת השגרה להתחדשות ולהיטהרות, כדברי הרמב"ם. השופר משמש במקרא גם ככלי של ריכוז העם והמלכת מנהיגו. האם משמיע השופר גם את קולו של מוקדו השלישי של ראש השנה – קול התרחקותו של הבן או זעקת ההורות הכואבת?

שתי אמהות, הכואבות את אובדן בניהן, נקשרות בדברי חכמים לקולות השופר. במדרש בעל גרסאות אחדות, מקבילים דרשנים קדומים את בכייתה ויללתה של שרה, השומעת אודות עקידת בנה לתקיעותיו וליבבותיו של השופר. כך מצטרפת שרה אל מסכת האבות המתגעגעים אל בניהם. במקרה של שרה עלה הגעגוע בנפשה – מתוך זעקות האימה מתה האם. לפי המדרשים, שרה היא הקרבן האמתי ששולם בעקבות העקדה. אל תוך שופר העקידה כנסו הדרשנים לא רק את זכותו של אברהם העוקד, אלא גם את זעקת שברה ומחאתה של שרה.

אם הנכיחה האגדה את דמותה של שרה אמנו בתקיעות ובתרועות-יבבות של השופר, הרי. שההלכה מזכירה דמות נשית שולית יותר בתרועותיו-יבבותיו של היום – אם סיסרא. בדיון התלמודי אודות אופני הביצוע של קולות השופר נלמד קול השבר והתרועה ומספר הקולות מאמו של סיסרא, שביחס אליה מופיע הפועל היחידאי י,ב,ב – "ְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" (שופטים ה, כח).[vii] ר' שמחה הכהן מדווינסק (בפירושו 'משך חכמה' לויקרא כ"ג, כ"ד) קושר בין מאה יבבותיה של אם סיסרא למאה פעיות שפועה אשה בעת הלידה, בשעה שהיא יושבת על המשבר. מדבריו עולה, כי כשגורל בנה מוטל בספק, משחזרת אם סיסרא שחזור קולי את רגע לידתו. היא שבה ופועה את פעיות הספק והסכנה של הלידה שחוותה אז, ומוהלת אותן בפעיות הספק והסכנה שהיא פועה בהווה. אם סיסרא, שר צבאו של האויב, מצטרפת לשרשרת המולידים והיולדות המאכלסים את יום הרת עולם. דריכותה והמתנתה לפרי בטנה המבושש לבוא משדה הקרב מעוררת בתוכה את זכר הרגעים שבהם הביאה אותו לעולם. קולותיה מתערבבים בקולות אמנו שרה, קולות של לידה ומות המתמזגים עם ראש השנה, יום זכרון לידתו של העולם.

וחזרה לירמיהו…

בראש הדברים הוזכר מקורו הרחוק של הביטוי 'הרת עולם', בדברי הקללה שמטיל ירמיהו על מבשר הולדתו העלום, שלא מותת אותו מרחם, ולא אפשר לו להיוותר קבור ברחם אמו בהריון עולם. קשה, אמנם, לראות קשר ישיר בין נאצתו ומצוקתו של ירמיהו לבין יום בריאת העולם; ואולם, בעקבות הקריאה בפרקי אבות ואמהות וילדיהם המפליגים מהם כדימוי להפלגתו של העולם ממקורו, ניתן אולי לשמוע בתוך בליל הקולות הנשמעים בתפילות, בפיוטים ובשופר גם נעימה אחת, בת קול חרישית המהדהדת מדברי הנביא; בין קולות השבר והזעקה של האבות והאמהות מצד אחד, ושל ילדיהם הנדחים מצד שני, אפשר אולי להבחין גם בהד קלוש למשאלה הפנטסטית הן של ההורה, הן של הצאצא, להישאר במצב האחדותי והפשוט שקדם להיריון, עת היו הברואים כולם גלומים ברחם יוצרם, שם שהו קודם שיצאו להתפתל בנתיביו העקובים של העולם.

המאמר התפרסם בגרסאות מעט שונות באתר הפיוט ובגיליון ראש השנה תשס"ח של מוסף תרבות וספרות של 'הארץ'.

[i] ראו על כך בהרחבה בפרק על ראש השנה בספרו של א' שבייד, מחזור הזמנים, תל אביב תשמ"ד.
[ii] וזהו איזכור קדום מאוד, ראו בבלי, ראש השנה כז ע"א, וכן פסיקתא דרב כהנא כג, א וויקרא רבה כט, א, שם מכונה פיוט קדום זה 'תקיעתא דרב'.
[iii] "נגמר הריונו של עולם", כפי שכתוב בביאורו של ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, ירושלים תשנ"ו, לתפילת מוסף. עם זאת ראו גם את דרשתו הידועה של האר"י, המובאת אצל ר' חיים ויטל בפרי עץ חיים, שער השופר, פרק ה, שלפיה יום הרת עולם הוא יום עיבורו והזרעתו.
[iv] דוגמה חריגה מסביבה תרבותית רחוקה במקום ובזמן בתוך העולם היהודי בהקבלת הבריאה ללידה ראו בדרשתו של ר' מרדכי ליינער מאיז'ביצא, מי השילוח ח"א בראשית, ד"ה ויאמר אלקים יהי אור. 
[v] ראו בבלי, מגילה ל ע"ב-לא ע"א.
[vi] ירמיהו לא, יט.
[vii] הדיון ההלכתי מופיע בבבלי ראש השנה לג ע"ב, וראו דברי התוספות על אתר ד"ה ובערוך.